משמעות המשנה "כך היא דרכה של תורה" אינה שמצווה היא לאכול דווקא "פת במלח ומים במשורה", אלא היא באה ללמדנו, שגם כשאדם שרוי במצב של אכילת פת במלח, עם זאת "בתורה אתה עמל".
ההוראה לא נאמרה בלשון נסתר, אלא בלשון נוכח. אתה - "פת במלח תאכל" וכו'. זו פנייה אל כל אחד ואחד מאתנו. אם "בתורה אתה עמל", אזי אתה מתרומם מעל ההרגשה העלולה להיגרם כתוצאה מאכילת פת במלח. אם לומדים תורה לא מתוך חיפוש תועלת, אלא מתוך הכרה, שהיא מקור החיים, תמיד מוצאים חיים. דבר זה בגדר "תורת ה' תמימה - משיבת נפש" (תהילים י"ט, ח).
יש לשאוף להגיע לחירות אמיתית, לשמור על המצב האידיאלי גם בשינוי גוונים ובתמורות ולשכלל את האישיות התורנית שלא תזדייף. האדם חייב להמשיך בלימודו ועמלו בתורה גם במצב הקשה ביותר של אכילת פת במלח ושל שתיית מים במשורה, ובהתעלותו לדרגה הגבוהה אין מצבים אלו משפיעים עליו, ואינם מפריעים לו להגיע אל הפסגה התכליתית. דווקא במצב כזה של מיעוט אור ייבחן האדם במידת דבקותו בתורה. מתוך 'דרך' זו אנו למדים על האישיות הפנימית של לומד התורה.
מציאותו של האדם היא, שהוא נמצא בתוך מסגרת חברתית מסוימת, וזו עלולה להקשות על הליכתו בדרכה של תורה. הקושי 'להיות יהודי' אינו בתורה ובמצוות עצמן, אין קושי מעשי לקיום מצוות דאורייתא ודרבנן, הקושי הוא פסיכולוגי-נפשי, הקיים במקום שחסר יחס ודבקות בתורה. המחשבות הזרות אף הן קיימות רק במצב של חוסר דבקות ראויה בתורה, כשם שכל הסיבוכים נובעים מתוך חולשת האחיזה במקור החיים... במקום בודד וריק, יש מקום למזיקים ולרוחות רעות. לעומת זאת דבקות הנפש היא הקובעת את יציבות החיים.
יש לשמור על הקשר האמיץ עם התורה גם במחשכים. עלינו להתחזק ולהיות מוכנים למצב מחודש של השפעת אור ה' ושל הטבת המצב הרוחני והמצב הגשמי, שיש בו לעזור לעבודת ה'. אין למעט ולצמצם את לימוד התורה גם כאשר יש תמורות. הזיקה, הקשר והדביקות עם מקור החיים חייבים להתקיים גם במצבים קשים. הדבקות בתורה היא הקובעת את דרכה של תורה. תורה זו, שהיא אישיותך ומהותך ונקראת על שמך, היא הקובעת את עצמיותך, וכשם שעצמיותך ומציאותך אינם משתנים במצבים השונים, כך הדביקות בתורה אינה ניתנת לשינוי בכל המצבים. גם במצב השפל - "בתורה אתה עמל".
יש שדווקא מתוך המכשולים מגיעים לידי התרוממות. אם אי אפשר ללכת בדרך התחתונה ללא מכשולים, הרי מתרוממים לשביל גבוה יותר.
