והנה באמת זה היה חטאת סדום ובנותיה. כי הנה הם לא חטאו בחטא התאוה לבד כערים אשר יש להם חוקים ומצות טובים ועושים אינם אותם. גם לא היה די להם בשהיו עיר פרוצה אין חומה משום דת ונמוס ישר. אבל כבר נפסדה התחלתם בתכלית ההפסד עד אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים לחוקים ומשפטים טובים וישרים וקבעו בהם מסמרים בקנסות ועונשים שלא יעברו מהם לעולם. והעקר אשר שמו כל מגמתם הוא לשמור ממונם בתכלית השמירה, ולזה בחרו באותה מדה של "שלי שלי ושלך שלך" באותו בינונית שאמר שהיא מדת סדום לא בתורת מדה אלא בתורת דת ונמוס אחת דתו להמית המהנה לזולתו ...
תדע כי תורתנו התמימה הפליגה להזהיר במאד מאד על היותנו מהנים מממונותינו ומגופותינו זה לזה בנתינת הצדקה וההענקה וההלואות ויתר המתנות ,והעזר בפריקה וטעינה או בהשבת אבדה ,ובכל דבר שיצטרך אל חבירו שמטה ידו עמו עד שכבר תשים צד שתוף בכל אשר לנו עם חבירנו ושכנינו וכל אנשי שלומינו.
וקשה שאיך יאמרו שזו מדה בינונית, והלא המונע עצמו מליתן צדקה רשע גמור הוא?
אלא הכא מיירי (= כאן מדובר) בנותן צדקה מיראת ה' אך בטבעו הוא כילי (=קמצן) ולכן אחר שמחזיק עני ואביון מה לנו ולטבעו -המדה עצמה בינונית היא.
וי"א כי מדת סדום היא ושרשו רע מאד כיון שבטבעו הוא כילי אבל אם אינו מחזיק יד עני ואביון כלל בזה כולי עלמא מודו (=במצב כזה הכל מודים) דרשע גמור הוא וזו מדת סדום.
שלי שלי ושלך שלך - איני רוצה להנותך, והלואי שלא תהנה אותי:
ויש אומרים זו מדת סדום - קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר לא ירצה להנות את חבירו, וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואף על פי שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום:
זה היה חטאת סדום ובנותיה. כי הנה הם לא חטאו בחטא התאווה לבד כערים אשר יש להם חוקים ומצות טובים ואינם עושים אותם. גם לא היה די להם בשהיו עיר פרוצה אין חומה משום דת ונימוס ישר. אבל כבר נפסדה התחלתם בתכלית ההפסד, עד אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים, לחוקים ומשפטים טובים וישרים, וקבעו בהם מסמרים בקנסות ועונשים שלא יעברו מהם לעולם. והעיקר אשר שמו כל מגמתם הוא, לשמור ממונם בתכלית השמירה. ולזה בחרו באותה מדה של "שלי שלי ושלך שלך" באותו בינונית שאמר שהיא מדת סדום. לא בתורת מדה אלא בתורת דת ונמוס. אחת דתו להמית המהנה לזולתו. ...תדע כי תורתנו התמימה הפליגה להזכיר במאד מאד על היותנו מהנים מממונותינו ומגופותינו זה לזה בנתינת הצדקה וההענקה וההלואות ויתר המתנות, והעזר בפריקה וטעינה או בהשבת אבדה, ובכל דבר שיצטרך אל חבירו שמטה ידו עמו, עד שכבר תשים צד שתוף בכל אשר לנו עם חברנו ושכנינו וכל אנשי שלומנו.
וקשה, שאיך יאמרו שזו מדה בינונית, והלא המונע עצמו מליתן צדקה רשע גמור הוא?... אלא הכא מיירי [=כאן מדובר] בנותן צדקה מיראת ה', אך בטבעו הוא כילי [=קמצן], ולכן אחר שמחזיק עני ואביון מה לנו ולטבעו, המידה עצמה בינונית היא. ויש אומרים כי מדת סדום היא ושרשו רע מאד כיון שבטבעו הוא כילי. אבל אם אינו מחזיק יד עני ואביון כלל, בזה כולי עלמא מודו [=במצב כזה הכל מודים] דרשע גמור הוא וזו מדת סדום.
שלי שלי ושלך שלך - איני רוצה להנותך [איני רוצה שאתה תהנה ממני], והלוואי שלא תהנה אותי.
ויש אומרים זו מדת סדום - קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר, לא ירצה להנות את חבירו. וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואף על פי שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום [בראשית יג, י].
