תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' א-להי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.   ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' א-להי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים - אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים - אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת.

בתפילה יש שני קיומים נפרדים הכלולים במושג: "עבודה שבלב": א. בקשת רחמים, הנובעת מתודעת התלאה והלאות שבאדם, התחושה כי הוא דל שאינו יכול להושיע את עצמו. ...גם דוד מלך ישראל פונה לקב"ה בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהילים קב, א). ב. היסוד השני הוא קרבן. המתפלל הוא הבעלים המקריבים קרבן. כשר' יהושע בן לוי אמר כי תפילות כנגד תמידין תתקנום, הוא לא התכוון רק לציין כי הן תחליף לקרבן, אלא לקבוע כי הן קרבן ממש. ... שני היסודות האלו מבוארים ברמב"ם בתחילת הלכות תפילה: "וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר. שלוש ראשונות שבח לה', ושלוש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן" (רמב"ם הל' תפילה א, ד)  - כאן תפילה כרחמים. וכן "תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות" (שם ה) - תפילה כהבאת קרבן.   במרכז תפילת שמונה עשרה יש בקשות אישיות וציבוריות, וגם דוד המלך בקש רחמים ושפך שיח לפני ה'. וכן שלוש התפילות הם כקרבנות. המתפלל נחשב גם כאילו הוא מקריב קרבן לפני ה'.