"יהי ממון חברך חביב עליך כשלך", אינו צריך להזהיר שלא יגזלנו ולא יזיקנו ולא שיציל ממונו בממון חבירו. שכל אלו הדברים אסורין הם מן התורה. ...אבל בא להזהיר שיחמול על ממון חברו כאשר יחמול על ממונו שלא יאבד, ואם אבד צריך להשיבו אליו כאשר היה עושה אילו היה ממונו. וזה מדרכי החסידות שלא יראה הפרש בין ממון חברו לממונו.
ואפשר לי לומר שהכוונה כי בהיות כי כבוד שמכבדין את האדם נמשך לו ממה שהוא מכבד את אחרים, וכענין שאמרו "איזהו מכובד המכבד את הבריות" (אבות, פ"ד מ"א), אם כן צריך לך שיהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך. כי כבוד חברך הוא כבוד עצמך, כיון שהוא סיבה לכבוד עצמך.
אי נמי [או גם] ציווה לאדם שאם תראה שום אדם נוגע בכבוד חברך ומחרפו ומגדפו "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" ולא תשתוק. רק תעמוד כנגדו ותתקוטט עמו על אשר נגע בכבוד חברך. וכמו שאם היה נוגע בכבודך היית עומד כנגדו ומתקוטט עמו לפי שנגע בכבודך, וכבודך חביב עליך, כן יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך.
