הישגים נדרשים
//
1/2
הקדמה לנושא: המקורות בתחילת החוברת עוסקים בשאלה כללית - מניין שאסור להזיק? כדי להבין את המקורות כדאי להציף את השאלה הזו בעצמה לתלמידים ואז להכנס למקורות:  
  • רמב"ם ספר המצוות מצוות עשה רו
מצות עשה רו - לאהוב כל אדם מישראל [mishna_tooltip text='A simple text' tooltip='Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipisicing elit. Impedit error expedita, doloribus magnam qui voluptas quisquam totam voluptatibus dignissimos cum porro exercitationem dicta atque placeat nulla in vitae consequatur deleniti!' ] היא שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כאשר נאהב עצמנו. ושתהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו, בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו. אם ירצה אותו, ארצה אני אותו, וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה "ואהבת לרעך כמוך".   קושי: הבנת השפה והמבנה (כלל ופרט, עקרון ודוגמאות). פתרון:  שלב א': זיהוי הפסוק שעליו בונה הרמב"ם את המצווה. שלב ב': קריאת המילים והסברם תוך הדגשת הסימטריה בין האדם עצמו לאחר.  
  • ספר החינוך, מצווה רמג
מצוה רמג - לאהוב כל אדם מישראל לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא, א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרא (קדושים פ"ד יב), אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת. קושי: עומס של מקורות מצוטטים והצורך להבין את מבנה דברי ספר החינוך. פתרון: שלב א': הדגשת כל המקורות המצוטטים ('ואהבת', 'דעלך סני…', אמר רבי עקיבא) ומתוכם הבנת חובת האהבה בתורה ןביטויה בדברי חז"ל על ידי הסימטריה בינך לבין הזולת. שלב ב': ליקוט ההנחיות המעשיות על ידי התלמידים מתוך זה ('שנחמול על ישראל…', 'שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו….' שלב ג': סיכום הכלל והפרט.
  • הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מוסר אביך, מידות  - אהבה א-ב
א. האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל.        ב.   אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי, ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל, אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב. (הרב  א.י. קוק, מידות הראי"ה, בתוך: א.י. קוק, מוסר אביך, ירושלים תשל"א, עמ' צ"ב)
  • תוספות מסכת בבא קמא דף כג עמוד א
יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים, משלא יוזק. יש לקרוא את שני המקורות הללו ולראות אותם כפרטים של העקרונות מהמקורות הראשונים (קישור לחומר הקודם לראות הכל כמארג אחד.)   משנה 1: הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וְשִׁבְּרָהּ, פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בָּהּ, בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ. נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֶחֱלִיק בָּהּ אַחֵר בַּמַּיִם, אוֹ שֶׁלָּקָה בַחֲרָסֶיהָ, חַיָּב. רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמִתְכַּוֵּן חַיָּב, וּבְשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, פָּטוּר.   קשיי:
  1. שיוך הגופים והשייכות: 'בה', 'כדו', 'חרסיה', 'נזקו', בייחוד שיש פה בעיה של זכר ונקבה (נתקל בה=בכד, כד זה זכר…)
  2. פטור או חייב - במה?
  3. הבנת המבנה של המשנה
פתרונות:
  1. כדי לראות שהתלמידים מבינים את המשנה מבחינה לשונית ואת מבנה המשנה, יש לחלק את המשנה ל-2 בעזרת התלמידים שיאתרו את שני המקרים בהם עוסקת המשנה. לאחר מכן לקחת את החלק הראשון, ופשוט לוודא יחד עם התלמידים - 'ונתקל בה' - במי?, ושברה' - את מי? וכו'. ואז אפשר אם רואים שזה לא היה פשוט לסכם כך על הלוח או בדף (אם בדף להשאיר קו בסוגריים ושהתלמידים ישלימו):
הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ (=בכד) וְשִׁבְּרָהּ (שבר את הכד), פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק (=זה ששבר את הכד) בָּהּ (בכד), בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ (נזקו של זה ששבר את הכד שנפצע).
  1. לשאול את התלמידים מה הכוונה פטור? ממה? להראות להם שכתוב בהמשך 'חייב בנזקו', ואז שוב לשאול אז מה זה פטור?
כך לעשות גם לחלק השני של המשנה. לאחר הבנת לשון המשנה יש ללמד את ההגיון של המשנה , קודם כל של הרישא. וזה בעזרת הגמרא שהיא המקור השני:   אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל! אמרי דבי רב משמיה דרב בממלא רה"ר כולה חביות. שמואל אמר באפילה שנו. רבי יוחנן אמר בקרן זוית. [...] אמר ליה ר' אבא לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. קשיים:
  1. שפה ארמית.
  2. תשובות מקוצרות ומחייבות הרחבה ('באפילה שנו' - מה שנו? ואיך זה פותר את השאלה של הגמרא?, 'בקרן זווית' - כנ"ל).
  פתרונות:  
  1. על מנת שהשפה הארמית לא תהווה מכשול אפשר להביא את הקטע עם תרגום ממול:
 
אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל!     אמרי דבי רב משמיה דרב בממלא רה"ר כולה חביות.   שמואל אמר באפילה שנו. רבי יוחנן אמר בקרן זוית. [...] אמר ליה ר' אבא לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. למה פטור (=זה שנתקל בכד למה הוא פטור מלשלם)? הוא היה צריך להסתכל וללכת (בלי לפגוע) תרצו בבית מדרשו של רב בשם רב - מדובר שכל רשות הרבים מלאה חביות שמואל אמר (תירוץ אחר) - מדובר שהשטח אפל (=חשוך) רבי יוחנן אמר מדובר שהכד נמצא בקרן זווית אמר לו רבי אבא לרב אשי - ככה אמרו במערבא משמו של רב עולא: כי אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים
  שלב ב': לאחר פיענוח טכני של הארמית ליצור טבלה של כל דיעה בנפרד ולהבהיר שהמשימה כעת היא להבין איך כל דיעה פוטרת את השאלה למה הפוגע בכד פטור מלשלם על הריסת הכד?  
דיעה הסבר (יש להבין מדוע זה פוטר מהנזק)
דעת רב רשות הרבים הייתה מלאה חביות ולכן …. (לנסות שהתלמידים יענו ואם לא להסביר להם שאם השטח מלא חביות אין לאדם ברירה אלא לעבור וזו לא אשמתו שפגע בחבית אלא אשמת המניח.)
דעת שמואל מדובר שהשטח היה חשוך ולכן…(יש להסביר שזה אונס ולכן פטור מתשלום)
דעת רבי יוחנן מדובר שהכד היה בקרן זווית כך שלא כ"כ ראו אותו ולכן…. (שוב מדובר בסוג של אונס)
דעת עולא אין לדרוש מאדם להסתכל אם יש דברים בדרך ולכן...
  שלב ג' - לשאול את התלמידים האם יש הבדל בין עולא לשאר האמוראים, ולהוביל אותם להבנה שלפי עולא פגיעה בחפצים ברשות הרבים תמיד לא תחשב כמשהו המחייב את הפוגע, בעוד לפי שאר האמוראים צריך סיבה לפטור מתשלום. שלב ד': דיון בשיטה מקובצת: השיטה מקובצת מביא שני הסברים להסביר את דברי עולא: עולא, לעומת זאת, לא העמיד אוקימתא, ולא טען שהיה מצב מיוחד ברה"ר. לפיו, אין דרכו של אדם ההולך ברה"ר להתבונן בדרכים.  הרשב"א: רק בני אדם לא מתבוננים בדרכים, אבל בעלי חיים כן. ולכן מי שניזק, אם הוא אדם – המזיק חייב לשלם לו. הסיבה שאנשים לא מתבוננים בדרכים, כי הם עסוקים. ניתן להראות לתלמידים מלא סרטונים על אנשים שעסוקים בפלאפון שלהם תוך כדי הליכה / נהיגה ולא שמים לב להפרעות או לתאונות שיכולות לקרות ח"ו. הראב"ד: דבר שהוא אקראי, יכול לגרום לנזק. כגון כד. אבל דבר שנמצא באופן קבוע באותו המקום – כמו בור (או בימינו, מעקף, צומת, רמזור וכו') – אי אפשר לטעון שהניזוק בו – מחייב את המניח. גם כאן, אפשר להראות דוגמאות על איך שפתאום עושים רמזור חדש – יש הרבה תאונות. או שמרבית התאונות קורות בדרך הקרובה לבית, בגלל שאדם פחות ופחות זהיר.    כעת יש לעבור לסיפא של המשנה על הכד שנשבר וגם שם לנתח את המקרה ואת הדעות בעזרת טבלה שגם תחזור על הרישא וגם תתקדם לסיפא:  
מקרה דין הסבר
כד הונח ברשות הרבים ומישהו נתקל בו ושבר אותו  הנתקל פטור ואם נפצע חייב בעל הכד לשלם לו יש 4 הסברים לאור מה שהוסבר עד כה
כד נשבר ברשות הרבים ומישהו נפגע ממנו או מחלקיו ת"ק: רבי יהודה: תק רבי יהודה:
  משנה בבא קמא פרק ג משנה ב הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ.   הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ, וְאֶת הַזְּכוּכִית, וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים, וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים, חַיָּב בְּנִזְקָן: קשיים:
  1. הבנת מילות שייכות (בהן, נזקו)
  2. שימת לב לכל המקרים במשנה והבנת הסיטואציה:
הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מי הרשה לו לשפוך מים ברשות הרבים? מה זה רשות הרבים? האם כולם שופכים מים שם? אם כן למה חייב בנזק שנגרם כתוצאה מזה? האם זה רק מים או מים וסבון? האם יש הבדל אם זה רק מים או לא? וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, במה הוא הוזק? נפל? נשבר לו משהו?  חַיָּב בְּנִזְקוֹ. איך יודעים כמה הוא חייב לשלם?   הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ, וְאֶת הַזְּכוּכִית, למה אדם מחביא קוצים וזכוכיות? הוא שומר אותם או רוצה שהוא רוצה שלא יגעו בהם? קוץ זה לא דבר יקר וגם לא זכוכית. שיזרוק אותם לפח וזהו, לא? וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים, אם יש לו גדר, למה הוא צריך להוסיף קוצים? אם אין לו גדר, האם הקוצים עוזרים? וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מה קרה לגדר? מי הפיל אותה? האם היא נבנתה לא טוב ולכן נפלה? וְהֻזְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים,  חַיָּב בְּנִזְקָן: איך יודעים כמה הוא חייב לשלם? . פתרון: שימת כלל המקרים בטבלה:  
מקרה דין סיבה
אדם שפך מים ברה"ר אפילו באישור  ומישהו ניזוק מזה שופך המים חייב לשלם על הנזק כי זה אחד מארבעת סוגי הנזיקין (בור), ולכן חייב בכל מקרה גם אם שפך ברשות
מי ששם באדמה ברחוב קוצים או זכוכית (אבל לא כיסה אותם כמו שצריך), או שעשה גדר לחצר שלו מקוצים, ומישהו עבר שם ונפצע, או יש נזק לחפצים שלו (החולצה נקרעה...)  מי ששם את הדברים (למרות שזה היה מקובל לעשות דברים כאלו באותו מקום), חייב לשלם למי שנפגע על הנזקים שלו.
  מקור 1: תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ל עמוד א   תנו רבנן: חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים, כדי שלא יעכב המחרישה. רב ששת שדי להו בנורא. רבא שדי להו בדגלת. אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר: מילי דאבות. ואמרי לה: מילי דברכות. קשיים:
  1. לשים לב שהגמרא מחולקת ל-2 נושאים.
  2. שפת הגמרא (ארמית, ללא פיסוק, שפה מקוצרת).
  3. להבין מה הגמרא רוצה לומר בכל קטע
פתרונות:
  1. יש לנו 2 כותרות שצריך להדגיש: 'תנו רבנן', 'אמר רב יהודה האי מאן דבעי...רבא אמר..ואמרי לה…' - לשאול את התלמידים מה זה אומר תנו רבנן (ברייתא, תנא), ואם אח"כ יש רב יהודה ורבא זה אמוראים ואז זה אומר שזה שני נושאים שונים. גם תחת רב יהודה יש כותרת 'האי מאן דבעי…'', כך שברור שאלו שני חלקים.
  2. אפשר לשים לפני התלמידים את הטקסט כך:
תנו רבנן: חסידים הראשונים היו מצניעים (מחביאים) קוצותיהם (קוצים שלהם) וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים, כדי שלא יעכב המחרישה. רב ששת שדי להו בנורא (שרף את הקוצים והזכוכיות באש) . רבא שדי להו בדגלת.(השליך אותם בחידקל) אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא (מי שרוצה להיות חסיד), לקיים מילי דנזיקין (שיקיים את הלכות נזיקין). רבא אמר: מילי דאבות (כלומר שיקיים הלכות האמורות במסכת אבות). ואמרי לה: מילי דברכות (כלומר שיקיים הלכות האמורות במסכת ברכות).
  1. עכשיו אפשר להבין מה הנושא בכל קטע: מה המטרה בהחבאת קוצים וזכוכיות בשדה? להעיף היזקים מהרחוב (הטמנת זבל). עכשיו זה מראה שהחסידים היו דואגים לסלק היזקים מהשטח. ויש שם 3 הצעות איך לעשות זאת, לשים לתלמידים את זה בצורה גרפית. וזה החלק הראשון.
  2. החלק השני מתחיל בכותרת - 'האי מאן דבעי'... - הנושא הוא כיצד נהפכים לחסידים.
  מקור 2: המהרש"א חידושי אגדות בבא קמא דף ל עמוד ב   חסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על צד היותר טוב כמאמרם פ"ק דע"ז במעלות הטוב עשרה דברים זהירות מביאה לידי זריזות כו' וחשיב למעלה עליונה חסידות מביאה לידי רוח הקודש ולפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג' חלקים דהיינו טוב לשמים. וטוב לבריות. וטוב לעצמו. קאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות ורבא קאמר דלקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות ואמרי לה דלקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים וכל אחד מהני אמוראי נקט כל א' מהני ג' מיני חלוקים במעשים טובים של אדם. קושי: השפה באופן בסיסי מובנת, הבעיה היא לסדר את האמירה של המרש"א בצורה יותר מבואת גרפית (ההבנה שכל אחד מהאמוראים מדגיש את אחד הרעיונות שהוא מדבר עליהם). כדאי לשים את המהרשא בטבלה עם הסבר כללי מול:  
מהרשא הסבר
חסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על צד היותר טוב כמאמרם פ"ק דע"ז במעלות הטוב עשרה דברים זהירות מביאה לידי זריזות כו' וחשיב למעלה עליונה חסידות מביאה לידי רוח הקודש  חסיד=מי שמעשיו נעשים על הצד הטוב ביותר. הוכחה: פרק ראשון של מסכת עבודה זרה שמתארת את הדרך להגיע לשלימות כלומר לחסידות 
ולפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג' חלקים דהיינו טוב לשמים. וטוב לבריות. וטוב לעצמו. קאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות ורבא קאמר דלקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות ואמרי לה דלקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים  שלשת חלקי המעשים הטובים של האדם הם: (לתת לתלמידים להשלים)..   
  1. טוב לשמים\
  2. טוב בריות 
  3. טוב לעצמו
רב יהודה (מילי דנזיקין) מתייחס לכך שהאדם יהיה טוב לבריות רבא מתייחס לכך שאדם טוב לעצמו הדעה השלישית היא לקיים ענייני ברכות כי אז זה טוב לשמים                                                         
וכל אחד מהני אמוראי נקט כל א' מהני ג' מיני חלוקים במעשים טובים של אדם. כל אחד מהאמוראים הזכיר אחד מתוך שלשת סוגי הטוב של האדם
  מקור 3: ערוך השולחן חו"מ תטו: ב אבל בחצירו כשהטיל קוצים ושברי זכוכית והוזק בהן אחר פטור כדין בור ברשותו וממדת חסידות הוא שאפילו בחצירו יצניע אדם קוציו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבא מהם תקלה כגון להשליכם לנהר או ישרפם או יצניעם בשדה תחת הקרקע למטה ממקום המחרשה וכך היו עושים חסידים הראשונים [ב"ק ל'.] דאע"ג שא"א למחות בו דבשלו עושה סוף סוף גורם נזק לרבים דהרבה אנשים הולכים לחצירו ויתנזקו ובזה וכיוצא בזה אמרו חז"ל [שם] האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין: הרב יחיאל מיכאל אפשטיין מעיר שהדיון במשנה היה על רשות הרבים, שכתוצאה מהשימוש בה האדם הזיק. אבל לכאורה בתוך ביתו של אדם, או בתוך חצרו – אין צורך להיזהר שאחרים יוזקו. מחדש הרב אפשטיין שגם ברשות היחיד, האדם צריך להיזהר שלא יוזקו אנשים שיכנסו לתוך ביתו. קשיים:
  1. הבנת החידוש של הרב אפשטיין (כלומר את ההבדל בין דבריו לדברי המשנה.
  2. פיסוק נכון של דבריו
פתרון:
  1. לתזכר את התלמידים במה עסקה המשנה, ולשאול מה דעתם, האם גם בחצר בבית של האדם צריך להזהר שלא יהיו קוצים או ברזלים שיכולים לגרום נזק.
  2. להביא את דבריו לתלמידים פסקה פסקה ואפשר עם שאלות, כך:
אבל בחצירו כשהטיל קוצים ושברי זכוכית והוזק בהן אחר פטור כדין בור ברשותו 
  1. אם לאדם יש בור ברשות שלו ומישהו נפל לתוכו, האם חייב?
  2. לאור זאת, המשנה שדרשה להחביא קוצים והיזקים אחרת האדם יהיה חייב על הנזק שהם יגרמו, היכן דיברה? (ברשה"ר או ברה"י)
   וממדת חסידות הוא שאפילו בחצירו יצניע אדם קוציו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבא מהם תקלה כגון להשליכם לנהר או ישרפם או יצניעם בשדה תחת הקרקע למטה ממקום המחרשה 
  1. מהו המקור לכך שגם בחצר אדם צריך להצניע קוצים?
  2. למה עליו להצניע קוצים או מזיקים אחרים?
וכך היו עושים חסידים הראשונים [ב"ק ל'.] דאע"ג שא"א למחות בו דבשלו עושה סוף סוף גורם נזק לרבים דהרבה אנשים הולכים לחצירו ויתנזקו ובזה וכיוצא בזה אמרו חז"ל [שם] האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין:
  1. מי היו נוהגים ככה?
  2. מה ההגיון לחייב גם בחצר האדם להתניע מזיקים?
  3. מדוע זה קשור למידת החסידות?
  בבא בתרא פרק ג משנה ג הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל הַמְּקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ:   קשיים:
  1. הרבה מילות שייכות (תבנו,קשו,נזקו) שצריך לוודא שמובן אל מי מתייחסים.
  2. מילים לא מוכרות - לזבלים, גלל.
  3. שימוש רב במילים 'כל'.
  4. הבנת המציאות - שמזבלים בעזרת קש ותבן שדות וקרקעיות.
  5. שני נושאים מובלעים במשפט אחד וסותרים בהגיון אחד את השני ('חייב הנזקו' מצד אחד 'וכל הקודם זכה בהם' מצד שני)
  פתרונות:
  1. לקרוא את המשנה בצרוה כזו או אפילו לכתוב על דף (זו דוגמא):
הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים - אדם הוציא את התבן שלו ואת הקש שלו לרשות הרבים לצורך זיבול המקום. וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. - מהתבן והקש הוזק אדם אחר, זה שהוציא חייב בנזק שנגרם לאדם, ומצד שני כל מי שיקח את התבן והקש זה שלו. וכך להמשיך לאורך כל המשנה כך שיהיה ברור כל מילות השייכות. כך גם תיפתר בעיית המילה 'כל'.
  1. זבלים - זיבול השדה (להדגיש לתלמידים כי מבחינתם זבל זה אשפה), גלל - צואה. כ
  2. סידור דיני המשנה וההגיון שלהם כדי להראות מול העינים שיש פה הגיון סותר בדינים ולהסביר את זה:
 
הדין ההגיון
אם אדם הוציא זבל לרשות הרבים ומישהו הוזק בהם המוציא חייב בנזק הזבל למרות שהוא ברשות הרבים נחשב לעניין נזקים שלו
אם אדם ראה את הזבל הזה שהאדם הוציא ולקח אותו, זה שלו ברגע שהזבל הוצא לרשות הרבים הוא הפקר
  יש לסכם בעזרת הכלל של רשב"ג (אני מסביר את המשנה כפשטה ולא כשיטת רש"י שרואה מחלוקת בין ת"ק לרשב"ג) את מה שנאמר בטבלה בת"ק. בעיה: איך הזבל הזה גם הפקר לצורך זכיית אדם אחר בו, ומצד שני הוא של המוציא לצורך נזקים?  הבעיה הופכת לפתרון: לעניין נזיקין הזבל הוא כ'בור', לעניין זכייה הוא כהפקר.
  1. הבנת המציאות:
רקע להסבר המשנה: באותה תקופה, אנשים היו רגילים לשים את הקש - העשבים והלכלוך שהיה להם בחצר - על השביל, כדי שאנשים ידרכו על זה. וזה הפך את הזבל לזבל טוב יותר בשביל הצמחים. (כאשר הזבל היה מוכן על השביל, אחרי שדרכו עליו מספיק, היו אוספים אותו, ושמים אותו בתור זבל לעצים בשדה). למרות שזה היה מקובל (הרבה אנשים עשו את זה) - חכמים אמרו שאסור לעשות את זה, ונתנו עונש - קנס - למי שכן עשה את זה. מקרה שלישי במשנה (אחרי ת"ק ורשב"ג) הוא על אותו עקרון ולכן ניתן בקלות לסכמו כך: מקרה 3: אדם שהוציא את הגלל - את הזבל של החיות שלו לרשות הרבים (כדי שידרכו על הזבל, וכך יהפוך לזבל יותר טוב). ואדם נפגע מהזבל.  הדין: מי ששם את הזבל צריך לשלם למי שנפגע ממנו.   מקור 1: תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נ, עמוד ב ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לרה"ר מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה"ר ומצאו חסיד אחד אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך לגלג עליו גלימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך: קשיים:
  1. חילופי הדמויות מקשים להבין את המקרה.
  2. מילים דומות לאורך הקטע (רשות שלך, שאינה שלך)
פתרון: הכנסת הקטע בטבלה מה אומר כל אחד כדאי לקורא להם בשמות ספציפיים שיהיה ברור יותר):  
דמות א דמות ב הסבר
מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה"ר ומצאו חסיד אחד  אדם אחד(ראובן) הוציא אבנים משדהו לרשות הרבים
אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך אדם שראה את הארוע (שמעון) העיר לאותו אחד שסיקל אבנים (ראובן)  מדוע הוא מוציא אבנים מרשות שלא שלו לרשות שלו (שזה לא מתאים לכאורה שהרי האדם עומד ברשות שלו ומסקל לרשות לא שלו)
לגלג עליו בגלל שהאדם שהעיר (Aמעון) לכאורה טעה וקרא לרשותו של האדם רשות שאינה שלו, האדם (ראובן)צחק.
לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך: האדם שסיקל (ראובן) נפל מאותם אבנים בסיטואציה בה השדה ממנה סיקל את האבנים כבר לא שלו (ראובן מכר אותה, ראה רש"י) ורשות הרבים שלו (כי היא תמיד של כולם, ראה רש"י)
  מקור 2: רש"י שם לרשות שלך - רשות הרבים כל ימיו הוא שלו: רשות שאינה שלך - שמא אתה עתיד למוכרה: רש"י משמש מקור להסביר את מה שנעשה בטבלה.   בבא בתרא פרק ג משנה ו: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:   קושי: 
  1. שני מקרים 'מוחבאים' בתוך המשנה. ויש צורך להבין את הסיטואציה.
  2. יש צורך להבין מה היא 'דרך השימוש' הסבירה ברשות הרבים ולהבין שחיוב יהיה רק כשלא משתמשים באופן סביר.
פתרון: 
  1. סידור המשנה על ידי שני סיפורים:
סיפור 1: שני אנשים ברשות הרבים - אחד הולך ואחד רץ והיה נזק הדדי (כנראה נתקעו אחד בשני) סיפור 2: שני אנשים ברשות הרבים - שניהם רצו והיה נזק הדדי (כנראה נתקעו אחד בשני)   דיון: שניהם פטורים.
  1. יש לשאול את התלמידים האם הכל מותר ברשות הרבים? מותר לי לרוץ, ללכת הכל בלי להתחשב באחרים? להגיע להבנה שברור שמי שהולך ברשות הרבים הוא בסדר ומי שרץ זה בעייתי ואז לשאול על סיפור 1 - למה זה? ולהגיד שבזה תעסוק תכף הגמרא במקור הבא/
הסיפור השני יותר מובן - שניהם התנהגו באופן פחות מקובל ולכן אי אפשר לדרוש תשלום.   גמרא מקור 2: אחד רץ ואחד מהלך פטור בד"א בע"ש בין השמשות אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב שניהם רצין אפי' בחול פטורין .אמר מר ומודה איסי בע"ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות בע"ש מאי ברשות איכא כדר' חנינא דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה:   קשיים: 1ץ לשוני - מילים ופיסוק.
  1. 'חייב' - מי מהם?
  1. מאמר מוסגר תוך כדי דיון על איך מקבלים את שבת, ויש צורך להבין איך זה קשור לדיון.
  פתרון:
  1. פיסוק הגמרא בעזרת טבלה והסבר שיכלול גם תרון לבעיות 1,2:
 
אחד רץ ואחד מהלך פטור ציטוט מהמשנה
בד"א  הגמרא מנסה להבין מהו המקרה בדיוק שבו המשנה דנה (במה דברים אמורים) 
בע"ש בין השמשות  המקרה בו המשנה דנה ופסקה ששניהם פטורין למרות שאחד רץ ואחד הולך ולכאורה יש לחייב את הרץ הוא בערב שבת בין השמשות, ולכן פטור הרץ כי זה זמן שריצה בו מותרת (כבוד שבת)
אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב  אכן ביום חול, זה שרץ חייב בנזק כי אין מקום והיתר לרוץ ברשות הרבים ואם זה פוגע תחוייב תשלום
שניהם רצין אפי' בחול פטורין למרות מה שנאמר שריצה אינה סבירה ברשות הרבים אם שניהם רצו שניהם פטורים כי שניהם השתמשו בצורה לא סבירה.
אמר מר ומודה איסי בע"ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות  הגמרא מצטטת קטע שהוזכר לפני כן (אמר מר) ומסבירה את ההגיון למה כשאחד רץ הוא פטור אם זה בין השמשות - כי רץ ברשות
מאי ברשות איכא כדר' חנינא דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא הגמרא ממשיכה ומסבירה מדוע הריצה בבין השמשות של שישי זה ברשות, ומצטטת את ר' חנינא בהקשר אחר (חשוב להסביר לתלמידים שזה ר' חנינא במקום אחר שמשתמשים בו שוב) שאומר שיש לכבד את שבת בלקבל אותה (וגם כאן יש להשלים לתלמידים: ולכן גם הריצה לקראת שבת היא חלק מכבוד השבת)
רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה: כיוון שהוזכרה כבוד שבת מספרים לנו על עוד דרך לכבד את השבת לפני כן
  המקורות הבאים על המשנה עושים סדר בחלק מהדברים שכבר הטזכרו אז רק אסכם אותם: מקור 2: רבנו חננאל  על מסכת בבא קמא דף לב, א מאי ברשות פי' ברשות מצוה כר' חנינא דהוה מרקד ואזיל ואמר בואו ונצא לקראת כלה ואמרי לה לקראת מלכה.   רבנו חננאל מסביר באיזו "רשות" מדובר במילים "מפני שרץ ברשות".  מאי ברשות? פירוש ברשות מצוה כר' חנינא   דהוה מרקד ואזיל ואמר בואו ונצא לקראת כלה                                         ואמרי לה לקראת מלכה. "רשות מצוה" – מאחר שמותר לרוץ בערב שבת לצורכי מצווה – השבת, לכן הרץ שפגע יהיה פטור.   מקור 3: שיטת הרמב"ם בסוגיה (מופיע בספר הישן ובאורייתא על התלמוד הבבלי)
הזמן המקרה הדין הטעם
1 ביום חול אחד רץ ואחד הולך הרץ משלם להולך כי הרץ מתנהג בצורה שונה ממה שמקובל ברחוב
2 בערב שבת אחד רץ ואחד הולך הרץ פטור – לא חייב לשלם כי לפני שבת מותר לרוץ לקבל את השבת
3 בכל יום, כולל ערב שבת שניהם רצים שניהם לא משלמים אחד לשני שניהם עשו דבר שונה מהמקובל ברחוב
  בבא בתרא פרק ב משנה ג חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר, יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וּמִקּוֹל הַיּוֹצְאִין. אֲבָל עוֹשֶׂה כֵּלִים, יוֹצֵא וּמוֹכֵר בְּתוֹךְ הַשּׁוּק. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן, לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, וְלֹא מִקּוֹל הָרֵחַיִם, וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת:   קשיים:
  1. צריך להבין את הסיטואציה בה דנה המשנה כי המשנה לא מסבירה מה המשמעות של חנות בחצר, מה זה אומר חצר.
  2. יש מעבר בין ניסוח הלכתי לניסוח שמצטט אמירה של אדם ('איני יכול לישן…')
  3. 'למחות בידו' - של מי?, 'עושה כלים' - מי?
  4. המשנה משתמשת שורה אחרי שורה בביטוי 'אבל' שזו הגבלה, וצריך להבין שיש פה הגבלה ועוד הגבלה בדין.
  פתרון:
  1. יש להסביר לתלמידים שחצר של פעם הינה מפגש כניסות של בתים שונים. החצר היא הרשות המשותפת של מספר בתים והחצר נפתחת כלפי חוץ לרשות הרבים. ואז יש לשאול - מה מותר לדעתכם לעשות בחצר? האם מותר לעשות בה הכל? ומתוך כך לפתוח את המשנה. 
  2. כדי לפתור את קשיים 2-4, כדאי לספר את המשנה יחד עם התלמידים:
חנות שבחצר - אם אדם הקים בחצר שבין הבתים חנות יכול למחות בידו - השכן שלו מהבית ליד שכאמור החצר שלהם משותפת יכול להגיד לבעל החנות שהוא אינו מסכים לכך. הסיבה לכך היא שיש לו טענה כנגד החנות:               אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וּמִקּוֹל הַיּוֹצְאִין - אני לא יכול לשון בגלל החנות שנכנסים אליה קונים ויוצאים ממנה אֲבָל עוֹשֶׂה כֵּלִים, יוֹצֵא וּמוֹכֵר בְּתוֹךְ הַשּׁוּק. - 'אבל'=סייג , אם בעל החנות לא מוכר שם אלא רק מייצא משם כלים שהוא מייצר החוצה, הוא רשאי לעשות כן. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: - עוד סייג: רק כלפי חנות שאנשים נכנסים ויוצאים ממנה יכול השכן למחות אבל לא כלפי הדברים הבאים: אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן, לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, וְלֹא מִקּוֹל הָרֵחַיִם, וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת: - חצר נועדה למלאכה ולכן לא ניתן לאסור על שכן להכות בפטיש (נפח) או לטחון בריחיים. כמו כן אם נכנסים לחצר 'תינוקות' (הגמרא תסביר שהכוונה לחיידר, כלומר תלמוד תורה) לא ניתן למחות.   מקור 1: תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף כ עמוד ב עד דף כא עמוד א   מ"ש רישא ומ"ש סיפא [...] אמר רבא אסיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך בדאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש (דברים יא, יט) ולמדתם אותם ולמדתם אתם גהתקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז דומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע קשיים:
  1. שפת הגמרא קשה.
  2. הבנת הקושי במשנה אחרי שכבר הסברנו אותה עם תובנת הגמרא
  3. הבנת מאמר בתוך מאמר ('כדאמר רב יהודה…')
פתרון: הפתרון לכלל הבעיות הוא בעזרת טבלה מתוך הבנה שאנחנו לא נזקקים ללמד פה גמרא אלא רק לפרש את המשנה אז לא צריך עם תלמידים מתקשים להכנס לעומק מדי ותרגום מילים:  
מ"ש רישא ומ"ש סיפא רישא=החלק הראשון של המשנה סיפא= החלק השני של המשנה הגמרא שואלת מדוע הכנסת אנשים לחנות בחצר היא אסורה והשכנים יכולים למחות כנגדה, בעוד הכנסת תינוקות לחצר לצורך לימוד לא ניתן למחות כנגדה?
אמר רבא אסיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך  רבא מסביר שהמקרה בסיפא, כלומר ההיתר להכניס תינוקות כלומר תלמידים ללמוד בתוך חצר היא דוקא ללימוד תורה (תינוקות של בית רבן), וזה רק החל מתקופת יהושע בן גמלא שתכף יסופר מה תיקן על לימוד תורה (זה היתר חריג, בעקרון אין היתר להכניס אחרים לחצר כשלשכנים בחצר זה לא מתאים)
  בזה הסתיים הלימוד הקשור למשנה, כעת הגמרא מספרת על תקנת יהושע בן גמלא, וחשוב לחלק את הלימוד ולייצר טבלה נפרדת:  
כדאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל  יהושע בן גמלא מוזכר לטוב כי בזכותו התורה לא נשתכחה מישראל
שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש (דברים יא, יט) ולמדתם אותם ולמדתם אתם  לפני ימי יהושע בן גמלא (בתחילה) היה נפוץ שרק מי שהיה לו אבא היה לומד תורה, ומי שלא - לא. למה זה היה כך? כי בתורה כתוב 'ולמדתם אותם', והפרשנות הייתה שרק 'אתם' צריכים ללמד.
התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד  כדי שגם מי שאין לו אבא ילמד תורה, הוסיפו בירושלים מקום לימוד מרכזי. הביסוס להקמת מרכז לימוד כללי בירושלים היה הפסוק 'כי מציון תצא תורה' ועדיין - מי שהיה לו יכולת להגיע (היה לו אבא) הגיע לירושלים ומי שלא (כי לא היה לו אבא) לא הגיע. ושוב נוצר מצב שלא כולם לומדים.
התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא  החליטו על מנת שיותר ילמדו תורה שבכל אזור בארץ יהיו מלמדים ולפחות בגיל המבוגר (16-17) ילמדו. ועדיין - תלמידים מתבגרים שלא הצליחו ללמוד והפריעו היו מועפים מהלימוד ולא התקדם כמות הלומדים
עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע תקנת יהושע בן גמלא הייתה שיהיו מלמדים בכל מדינה ומדינה והכניסה תהיה בגיל 6-7. זו התקנה שלו וכיוון שזו תקנה של לימוד תורה זה מה שמתיר לעשות אותה גם בחצר.
  מקור 2:  חתם סופר על בבא בתרא כא עמוד א דכבר הי' מלמדי תינוקת מימות עולם למי שיש לו אב. אך בשאר אז דרשי ולמדתם אתם. ולא הי' החיוב מוטל על הציבור אלא על האב או על עצמו. מכ"ש ששום יחיד לא התחייב לסבול ריבוי דרך וקול תינוקות והאב ימציא לבניו מקום שיפוייסו השכני' לסבול אך משתיקנו יהושע ב"ג והוטל על הציבור א"כ ה"ה על כל יחיד אפי' מי שאין לו בן היטל חיובו של בן זה לסייעו לאביו או להציבור להניחו לגור בשכונתו. קושי: שפת החתם סופר קשה וגם היכולת לחבר בין הסברו להסבר המשנה וגמרא שנלמדה. גם כאן מומלץ לחלק את החתם סופר לחלקים:  
דכבר הי' מלמדי תינוקת מימות עולם למי שיש לו אב. אך בשאר אז דרשי ולמדתם אתם. ולא הי' החיוב מוטל על הציבור אלא על האב או על עצמו. מכ"ש ששום יחיד לא התחייב לסבול ריבוי דרך וקול תינוקות והאב ימציא לבניו מקום שיפוייסו השכני' לסבול ריבוי דרך וקול תינוקות והאב ימציא לבניו מקום שיפוייסו השכני' לסבול  החתם סופר מסביר שכל עוד הלימוד היה 'ולמדתם אתם', זה חיוב על האב עצמו ולא על הציבור. כיוון שזה מוטל על היחיד ולא הציבור אין סיבה כל עוד הקביעה היא שהאב חייב לחייב הכנסה לחצר, ואפשר שהאב יצליח לשכנע השכנים לסבול רעש ולא שיחוייבו בכך.
אך משתיקנו יהושע ב"ג והוטל על הציבור א"כ ה"ה על כל יחיד אפי' מי שאין לו בן היטל חיובו של בן זה לסייעו לאביו או להציבור להניחו לגור בשכונתו. ברגע שתיקן זאת יהושע בן גמלא, זה הפך להיות חוב ציבורי על כל יחיד ולכן ניתן לחייב שכן לסבול את הרעש.
  מקור 3:  ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמה סעיפים ט-י מכריחין כל אנשי העיר לעשות תלמוד תורה, להושיב מלמדים ללמד תינוקות בני עניים ויתומים. וכופין על זה, שכל אחד יתן על זה נדבה או מקופת הקהל [...] וכן נהגו בכל תפוצות ישראל שיהא להם בתי תלמוד תורה, והולכין לשם בני עניים ויתומים, ומשגיחים עליהם להאכילם ולהלבישם עד שיגדלו בשנים. ואז המסוגל לתורה – מחזקין אותו ללימוד. ואותם שאינם מסוגלים – נותנים אותם לבעלי מלאכות ללמדם אומנות. מקור חשוב כאקטואליה של הדין. לא לוותר!   משנה מסכת בבא בתרא פרק שני משנה ח מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה חֲמִשִּׁים אַמָּה.  אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּל אִילַן סְרָק חֲמִשִּׁים אַמָּה.    מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן על איזה אילן מדובר? האם יש הבדל בין עץ לאילן? האילן הוא אילן סרק. בלשון המשנה קוראים לעץ – בשם 'אילן', בימינו קוראים לזה 'עץ'. זה לא נכון להגיד ש'אילן' הוא עץ פרי ו'עץ' הוא עץ סרק. שניהם אותו הדבר, אילן בלשון משנה ועץ בלשון המקרא. מִן הָעִיר איך קובעים איפה נגמרת העיר?  עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, כמה זה אמה? ההפרעה של האילן לעיר היא לא הפרעה ממשית, אלא הפרעה של נוי. אם יש לי שטח סמוך לעיר, אסור לי לטעת בו אילנות סרק (ללא פירות) שפוגעים ביופי הכניסה לעיר. וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה חֲמִשִּׁים אַמָּה. מה מיוחד בחרוב ובשקמה? כיון שיש להם נוף (ענפים) מרובים, הם פוגעים יותר בנוף של הכניסה לעיר. יש פירוש שמסביר לחרוב ושקמה – בפריחתן – עושים ריח רע. וזו לא רק פגיעה בנוף, אלא גם פגיעה בזיהום האוויר. (הרב פליקס) אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּל אִילַן סְרָק חֲמִשִּׁים אַמָּה. כלומר, הוא חולק על דברי התנא הראשון (תנא קמא) ואומר שצריך להרחיק 50 אמה ולא 25.  
  • לימוד המקורות הנלווים (הסבר המקורות, אין קשיים גדולים)
  המקורות מסבירים את הסיבה מדוע צריך להרחיק את האילן מן העיר:   מקור 1: תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כד עמוד ב מאי טעמא [מה הטעם שצריך להרחיק את האילן מן העיר]? אמר עולא: משום נויי העיר. כלומר, הבעיה היא שזה לא יפה לטעת עצים צמודים לעיר.   מקור 2: רש"י על מסכת בבא בתרא דף כד עמוד ב 'מרחיקין את האילן מן העיר' –  בגמרא מפרש משום נויי העיר, לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה. כלומר, הבעיה היא שצריך לעשות מרחב ללא עצים, בכניסה לעיר, כדי הכניסה תהיה משמעותית ויפה.   מקור 3: הרב משה בבן נחמן, חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף כד,ב עולא דמשום נויי העיר הוא פשיטא לי' שאין תקנה זו אלא בא"י אבל בח"ל אין מן הדין שיעכב ולא תקנו בה כלום הלואי שתנול בפני יושביה וכיון שכן תיפוק לי' משום שאין עושין מגרש שדה ואעולא מקשינן ולא אגופה דמתני' וכן כתב רש"י ז"ל הטעם שאין תפארת א"י ש"מ לא יאמרו דבר זה אלא בארץ ישראל. הרמב"ן מסביר שהחידוש הגדול הוא שכל הדין הזה מתקיים רק בערים בארץ ישראל, כיוון שבחוץ לארץ – אין לנו צורך להקפיד על היופי שלה. מקור 4: הרב משה סופר, חתם סופר, מסכת בבא בתרא דף כד,ב אמר עולא משום נוי. עיין רמב"ן... דחוץ לארץ תינוול ותינוול. פירוש והלוואי יעזבו יושביה ויתיישבו בארץ ישראל. הרב משה סופר מסביר את דברי הרמב"ן ואומר שכוונתו של הרמב"ן היא שעדיף שתושבי חו"ל היהודים יעזבו אותה ויתיישבו בארץ ישראל ולכן אין צורך להשקיע או למחות ביופי של הערים בחו"ל.  
  • ציטוט המשנה
  מַרְחִיקִין גֹּרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה.   לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ;   וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק:  
  • חלוקת המשנה לקטעי משנה 
  רישא: מַרְחִיקִין גֹּרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה.   מציעתא: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ; סיפא: וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק:  
  • לימוד המשנה עצמה
  מַרְחִיקִין מי מרחיק? למה צריך להרחיק? מי שרוצה להקים גורן קבוע – צריך להרחיק, כי זה מפריע לעיר. גֹּרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. מה זה אמה? למה צריך להרחיק דווקא חמישים אמה? אמה זו מידת מרחק קבועה, כחצי מטר. מטרת ההרחקה היא לגרום שלא יהיה נזק לסביבה. איזה נזק יש כתוצאה מהגורן הקבוע? הנזק הוא העפת מוץ, יכול לגרום לשריפות אבל גם לנזקים בעיניים או ללכלוך מתמשך באוויר.   לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, מדוע אדם לא יכול לעשות גורן קבוע בשטח שלו, הרי זה שלו וזכותו? למרות שזה המקום שלו, הוא צריך להתחשב בסביבה הקרובה. הגורן הקבוע גורם לנזק מתמשך. האם יכול להקים גורן לא קבוע? כן. אם זה לתקופה מסוימת, לשעת הקציר – בהחלט אפשר להקים גורן, אחרת, איך אפשר להתקיים. אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ; ההרחקה הזו מאפשרת להקים בתוך שטח פרטי גורן קבוע.   וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ, מה זה נטיעותיו של חברו? מה זה נירו? הנטיעות – זה פרדס, או בוסתן, הניר זה שדה חרוש. לא כתוב במשנה מה צריך להרחיק, מה הכוונה אם כן? צריך להרחיק כל דבר, אם זה גורן, אם זה עבודה מסויימת שמזיקה לנטיעות או לשדות. כאן המשנה לא כתבה מה צריך להרחיק, אלא כל דבר צריך להרחיק, אם גורם לנזק. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק: האם זה מרחק (כמו חמישים אמה)? או סיבה וטעם להרחקה? אפשר להבין כך ואפשר להבין כך. או שהכוונה היא שירחיק כדי שלא יזיק, או שירחיק עד מרחק שלא מזיק. השורה התחתונה זהה: אסור להזיק לנטיעות ולניר, בכל צורה שהיא, גם אם אתה עובד בתוך שטח פרטי.  
  • לימוד המקורות הנלווים
  המקור מסביר את דברי המשנה, מדוע לפעמים מצוין השיעור להרחקה ולפעמים לא מצוין השיעור. מקור 1: רבנו אשר, שו"ת הרא"ש, כלל קח סימן י   והמדקדק בפרק 'לא יחפור', דשיערו חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק. והיכא [והיכן] שידוע קצב וסכום [שיעור] עד היכן ראוי להזיק, כתבו השיעורים, והיכא [והיכן] שאין ידוע, כתבו בכדי שלא יזיק. כדתנן: "ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק". כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו. הרא"ש מדוע לעיתים כתבו חכמים שיעור עד היכן צריך להרחיק, ולעיתים כתבו באופן כללי "כדי שלא יזיק, לדבריו אם ידעו חכמים להגדיר את השיעור המזיק להרחקה – הם ציינו אותו בפירוש במשנה. אם לא, הם העדיפו להגיד 'בכדי שלא יזיק' – כדי שאדם ידע שצריך לעשות השתדלות כדי לא להזיק.   
הישגים נדרשים
//
2/2
נושא ז: בין אדם לחבירו - נחום נתנאל קינן המשניות הנלמדות בנושא ז הן: בבא קמא ג, א  בבא קמא ג,ב  בבא קמא ג,ג  בבא קמא ג, ו     הנושאים המקיפים, המשניים והתוכן המרכזי – על פי משנה סדורה
נושא מקיף נושא משני תוכן מרכזי של כל משנה פרק משנה
נזקי האדם גורם תקלה ברשות הרבים – באמצעות ממונו הנחה וזכייה בכד ג א
עשה ברשות, פשע קצת ג ב
הוצאת זבלים וקנס ג ג
תקלה מרשות אחת לשנייה מבקע ג ו
  הקדמה: מה ניתן ללמוד מהכותרות וההקדמה למשניות?  
  1. מהכותרת: בין אדם לחברו – 
ניתן ללמוד שהנושא המרכזי שנעסוק בו במשניות האלו קשור למצוות שבין אדם לחברו. הצעה: כדאי לשאול את התלמידים מה זה 'בין אדם לחברו' – לייצר שמש אסוציאציות ולשאול אילו מצוות הם 'בין אדם לחבירו' ולכתוב את התשובות של התלמידים. לראות אם יש הבנה בין מצוות אלו למצוות 'בין אדם למקום'.
  1. מההקדמה –
הרמב"ם בספר המצוות כותב על איסור עשיית נזק.  הצעה: להסביר איך אהבת ישראל קשורה לאי עשיית נזק.  לנסות להגיד מה המאפיינים של חבר טוב - משקיע, מכבד, מסייע, אבל גם מונע נזק מחביריו. לספר על חבר ששמע שהולכים להעניש חבר אחר, בגלל משהו שהוא עשה – החבר מעדכן אותו כדי שיתקן את הבעיה שהוא יצר. או מעדכן את חביריו על מבחן שאמור להיות וחביריו שכחו ממנו.
  1. מהמקורות – 
מקור א: ספר המצוות לרמב"ם מקור ב: ספר החינוך הצעה: לנסות להבין מה הקשר בין ספר המצוות לרמב"ם לספר החינוך.  פרט וכלל. הרמב"ם סופר את המצוות וספר החינוך מפרט.
  • ציטוט המקורות במלואם:
  • רמב"ם ספר המצוות מצוות עשה רו
מצות עשה רו - לאהוב כל אדם מישראל היא שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כאשר נאהב עצמנו. ושתהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו, בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו. אם ירצה אותו, ארצה אני אותו, וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה "ואהבת לרעך כמוך".
  • ספר החינוך, מצווה רמג
מצוה רמג - לאהוב כל אדם מישראל לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא, א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרא (קדושים פ"ד יב), אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת.
  • הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מוסר אביך, מידות  - אהבה א-ב
א. האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל.        ב.   אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי, ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל, אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב. (הרב  א.י. קוק, מידות הראי"ה, בתוך: א.י. קוק, מוסר אביך, ירושלים תשל"א, עמ' צ"ב)
  • תוספות מסכת בבא קמא דף כג עמוד א
יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים, משלא יוזק.  
  1. פירוט המקורות בלשון מתאימה לתלמידים: 
ספר המצוות להרמב"ם צריך לאהוב אחד את השני. צריך שהשני או הדברים (הרכוש) של השני, יהיו חשובים לי כמו הדברים שלי. כמו שאני רוצה שיתנהגו אלי, אני צריך להתנהג לאחרים. מה שאני רוצה לעצמי, אני צריך לרצות שגם לני יהיה. את כל זה לומדים מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך". ספר החינוך צריך לאהוב כל יהודי. צריך שיהיה לי אכפת מכל יהודי, גם מהאדם וגם מהרכוש שלו. אני צריך לחשוב מה אני רוצה לעצמי? איך אני רוצה שיתנהגו אלי, או לרכוש שלי? וכך גם להתנהג לשני או לרכוש שלו. לפי הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". ברגע שאכפת לי מהשני כמו שאכפת לי מעצמי, ברור שלא ארצה לפגוע בו, או ברכוש (בדברים) שלו (כמו לרמות אותו, כאשר הוא מוכר לחברו דבר מקולקל, או במחיר יקר וכדומה). וזה מה שאמרו חז"ל "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".  הרב אברהם יצחק הכהן קוק  צריך לאהוב כל דבר שהקב"ה ברא (גם צמחים או רכוש. על הכל צריך לשמור, ולא להרוס סתם). עוד יותר צריך לאהוב את בני האדם (כל בן אדם, בלי קשר ליהודי). עוד יותר צריך לאהוב יהודי. כי היהודים יהיו דוגמא להתנהגות נכונה לכל העולם. מה שאומרים שצריך "לאהוב" זה לא רק בלב. אלא לעשות. (לדאוג לעני לאוכל, בגדים, וכדומה. לעזור לאדם חדש שהגיע אלינו להיקלט, וכל דבר שיכולים לעזור לשני). התוספות: אדם צריך יותר להיזהר שלא להזיק באחרים, מאשר להיזהר שהדברים שלי לא יהרסו, או שלא יפגעו בי.   כללי: כל אחד צריך להיזהר מאוד שלא לעשות דברים העלולים לגרום לשני להיפגע ברשות הרבים (במקום ששייך לכולם). ואם בגללי, אדם כן נפגע, אני צריך לשלם לו על כל הנזקים שיש לשני.   במשניות הבאות, נלמד מה מותר לעשות ברשות הרבים, ומה אסור. משנה מסכת בבא קמא פרק שלישי משנה א  
יסודות תורה שבעל פה מושגי תוכן אוצר מילים, קריאה והיגוי מבנה פרשנות והיסק ערכים ורלוונטיות
ספר מצוות  להרמב"ם ספר החינוך אהבת רֵע אהבת בריות אהבה מעשית  ארבעה אבות נזיקין נזקי הבור רשות היחיד רשות הרבים שיטה מקובצת הרשב"א הראב"ד מניח כד הוזק בה חייב בנזקו לקה בחרסיה מתכוון אינו מתכוון חייב  פטור אוקימתא אמוראים הַמַּנִּיחַ  וְנִתְקַל  וְשִׁבְּרָהּ הֻזַּק  חַיָּב בְּנִזְקוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים לָּקָה בַחֲרָסֶיהָ מִתְכַּוֵּן חַיָּב וּבְשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן פָּטוּר במערבא חלוקת המשנה לשני קטעים. קטע א: מניח את הכד ברשות הרבים קטע ב: נשבר הכד ברשות הרבים קטעי משנֶה: א.1 – הניח ובא אחר ונתקל בה. א.2 – הניח ובא אחר ונתקל, אבל גם הוזק. ב.1. – נשבר הכד ברשות הרבים ונגרם נזק לאדם ב.2. – רבי יהודה מגדיר שתי אפשרויות לתוצאה העגומה: מתכוון או לא. לימוד מהכותרת וההקדמה על הנושא של המשנה. הבנת ההבדל בין קטע א לבין קטע ב. משמעות מחלוקתו של רבי יהודה. חשיבות שמירה על הציוד האישי חשוב לא לפגוע באדם במקום ציבורי, גם אם זה לא בכוונה
  • ציטוט המשנה:
הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וְשִׁבְּרָהּ, פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בָּהּ, בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ. נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֶחֱלִיק בָּהּ אַחֵר בַּמַּיִם, אוֹ שֶׁלָּקָה בַחֲרָסֶיהָ, חַיָּב. רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמִתְכַּוֵּן חַיָּב, וּבְשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, פָּטוּר.
  • הנושאים במשנה:
המשנה מורכבת משני חלקים ראשיים, כל חלק מורכב משני חלקי משנֶה. קטע א: מניח את הכד ברשות הרבים א.1 – הניח ובא אחר ונתקל בה. (הנזק נגרם לכד) א.2 – הניח ובא אחר ונתקל, אבל גם הוזק. (הנזק נגרם לנתקל) הקטע הראשון מדבר על אדם שמניח חפץ ברשות הרבים. החפץ הזה עלול להישבר. מה יהיה הדין כאשר מישהו אחר גרם לנזק לחפץ ומה יהיה הדין כאשר החפץ גרם לנזק למי שנתקל בו.   קטע ב: נשבר הכד ברשות הרבים ב.1. – נשבר הכד ברשות הרבים ונגרם נזק לאדם הקטע השני מדבר על כך שאדם לא הניח את החפץ, אלא בטעות, או בצורה כלשהי, נשבר לו הכד ועכשיו הוא עלול לגרום לנזק לאדם. ב.2. – רבי יהודה מגדיר שתי אפשרויות לתוצאה העגומה: מתכוון או לא. רבי יהודה חולק על הדין הקודם ואומר שיש הבדל בין אם אדם עשה זאת בכוונה (שבר את הכד) או לא. גם במשנה הזו יש מילים שבהם יש הבדל בין לשון משנה ללשון ימינו. 
  • לימוד המשנה:
אתגרים באדום. הצעות בתכלת. הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים (מה זה רשות רבים?), מדוע שהאדם יניח את כדו במקום ציבורי? האם יש הבדל בין מקום ציבורי לבין רשות רבים? האם הוא עשה זאת ברשות או לא? מי בכלל יכול להרשות למישהו אחר להשתמש במקום הציבורי, להנחת כדים? וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וְשִׁבְּרָהּ, מה זה אומר 'שיברה'? פָּטוּר. ממה הוא פטור? וְאִם הֻזַּק בָּהּ, בה – מאזכר: הכוונה לכד. שימו לב שכד כאן הוא בלשון נקבה. מה היה הנזק? בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ. מאיפה הגיעה לכאן חבית? זה לא היה כד קודם? נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֶחֱלִיק בָּהּ אַחֵר בַּמַּיִם, מאיפה הגיעו המים? מהכד? זה משנה אם זה מהכד או לא? אוֹ שֶׁלָּקָה בַחֲרָסֶיהָ, הכד עשוי מחרס? חַיָּב. מה הוא חייב? מי חייב למי? איך יודעים כמה ישלים? רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמִתְכַּוֵּן חַיָּב, מתכוון למה? מתכוון לשבור את הכד או להניח את הכד? ושוב, מה הוא חייב? וּבְשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, פָּטוּר.   הצעות להסבר המשנה: בחלק הראשון במשנה שני מקרים ושני דינים. כתוב אותם בלשונך.  מקרה א: ראובן הציב כד ברשות הרבים ולאחר מכן שמעון נתקל בכד וכתוצאה מכך הכד נשבר. דין: שמעון פטור. מקרה ב: שמעון שנתקל בכד אף ניזוק כתוצאה מהיתקלות זו. דין: ראובן חייב לשלם לשמעון על נזקו.   בחלק השני במשנה שני מקרים ומחלוקת על אחד מהם:  אדם הלך עם כדו ברשות הרבים, הוא נתקל במשהו והכד נפל מידו ונשבר. אדם שעבר שם החליק על המים שהיו בכד, או שניזוק משברי הכד. הדין - בעל הכד חייב לשלם על הנזק.   שיטתו של רבי יהודה: אדם הלך עם כדו ברשות הרבים, הוא נתקל במשהו והכד נפל מידו ונשבר. אדם שעבר שם החליק על המים שהיו בכד או שניזוק משברי הכד. הדין – אם בעל הכד התכוון לזכות במים או בחרסים לאחר שנשברה כדו הוא יהיה חייב לשלם על הנזק. אם הוא לא התכוון לזכות במים או בחרסים לאחר שנשברה כדו, הוא יהיה פטור מלשלם על הנזק.    ניב (מתוך אורייתא על הפרק בגמרא)  פתח בכד וסיים בחבית כשאומרים על אדם "פתח בכד וסיים בחבית", הכוונה שהוא סטה מן הנושא, פתח בעניין אחד וסיים בעניין אחר.
  • לימוד מקורות נלווים למשנה:
  מקור 1: תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל! אמרי דבי רב משמיה דרב בממלא רה"ר כולה חביות. שמואל אמר באפילה שנו. רבי יוחנן אמר בקרן זוית. [...] אמר ליה ר' אבא לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. כדאי להסביר שברשות הרבים יש רשות ללכת, לשאת משאות, גם להניח לזמן מה חפצים, אך הנחת חפץ בלי שמירה ואזהרה מהווה תקלה לרבים, והמניח בלי שמירה או בלי תמרור אזהרה חייב על נזקין שיגרמו מכך. שים לב, למרות שמותר להניח חפץ הרי המניח חייב על נזקיו, וממילא מובן שעליו לשמור חפציו היטב שלא יזיקו. הגמרא שואלת מדוע הנתקל בכד פטור על שבירתו, הרי היה צריך להסתכל איפה הוא הולך ובכך שלא ההסתכל ונתקל, פשע וצריך לשלם על הנזק שיצר. בגמרא שלוש אוקימתות המסבירות את המקרה במשנה. כתוב מי האומר, מה היא האוקימתא, ומדוע הנתקל פטור.
מספר האומר האוקימתא הטעם
1 דבי רב בממלא רשות הרבים כולה חביות לא הייתה לו ברירה אלא לשבור.
2 שמואל באפילה שנו לא ניתן היה לזהות את הכד בגלל החושך.
3 ר' יוחנן בקרן זווית לא ניתן היה לזהות את הכד תוך כדי הליכה, מכיוון שהיה מאחורי הפינה.
  שלושת האמוראים העמידו אוקימתא, אשר לפיה מוסבר מדוע הנתקל פטור. המכנה המשותף לאוקימתות הוא שהיו מצבים מיוחדים ברשות הרבים [רה"ר הייתה מלאה בחביות; ההיתקלות קרתה בחושך; ההיתקלות הייתה בקרן זוית].  עולא, לעומת זאת, לא העמיד אוקימתא, ולא טען שהיה מצב מיוחד ברה"ר. לפיו, אין דרכו של אדם ההולך ברה"ר להתבונן בדרכים.  מטרת שאלה זו היא לשים לב, ששמואל ור' יוחנן פטרו רק במקרה הנחשב כאונס, כשאי אפשר לראות. בלילה או בקרן זוית, ובודאי שמותר לאדם להלך בדרך ולא ימנע, ואילו במערבא  פוטרים כל אדם גם בלא סיבת אונס מסוימת, כי כך דרך בני האדם.   מקור 2: שיטה מקובצת על מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב השיטה מקובצת מביא שני הסברים להסביר את דברי עולא: עולא, לעומת זאת, לא העמיד אוקימתא, ולא טען שהיה מצב מיוחד ברה"ר. לפיו, אין דרכו של אדם ההולך ברה"ר להתבונן בדרכים.  הרשב"א: רק בני אדם לא מתבוננים בדרכים, אבל בעלי חיים כן. ולכן מי שניזק, אם הוא אדם – המזיק חייב לשלם לו. הסיבה שאנשים לא מתבוננים בדרכים, כי הם עסוקים. ניתן להראות לתלמידים מלא סרטונים על אנשים שעסוקים בפלאפון שלהם תוך כדי הליכה / נהיגה ולא שמים לב להפרעות או לתאונות שיכולות לקרות ח"ו. הראב"ד: דבר שהוא אקראי, יכול לגרום לנזק. כגון כד. אבל דבר שנמצא באופן קבוע באותו המקום – כמו בור (או בימינו, מעקף, צומת, רמזור וכו') – אי אפשר לטעון שהניזוק בו – מחייב את המניח. גם כאן, אפשר להראות דוגמאות על איך שפתאום עושים רמזור חדש – יש הרבה תאונות. או שמרבית התאונות קורות בדרך הקרובה לבית, בגלל שאדם פחות ופחות זהיר.    שלב א: משנה מסכת בבא קמא פרק שלישי משנה ב  
יסודות תורה שבעל פה מושגי תוכן אוצר מילים, קריאה והיגוי מבנה פרשנות והיסק ערכים ורלוונטיות
תלמוד בבלי המהרש"א ערוך השולחן אמוראים חייב ב(תשלום ה)נזק רשות הרבים שימוש המותר ברשות הרבים מצניע קוץ וזכוכית גידור באמצעות קוצים תנו רבנן (בגמרא) חלוקת המשנה לרישא ולסיפא הבנת ההבדל בין קטע א לבין קטע ב. קטע א - שפיכת מים בצורה 'מאושרת' ומקובלת קטע ב - חשב שהוא שומר על הסביבה אבל בכל זאת הזיק חשיבות שמירה על הציוד האישי חשוב לא לפגוע באדם במקום ציבורי, גם אם זה לא בכוונה
  • ציטוט המשנה:
  הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ.   הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ, וְאֶת הַזְּכוּכִית, וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים, וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים, חַיָּב בְּנִזְקָן:
  • הנושאים במשנה:
  חלק א:  השופך מים לרשות הרבים – חייב בנזק חלק ב: ארבעה מקרים של הזק בלי כוונה – חייב בנזק
  • לימוד המשנה:
אתגרים באדום. הצעות בתכלת.   הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מי הרשה לו לשפוך מים ברשות הרבים? מה זה רשות הרבים? האם כולם שופכים מים שם? אם כן למה חייב בנזק שנגרם כתוצאה מזה? האם זה רק מים או מים וסבון? האם יש הבדל אם זה רק מים או לא? וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, במה הוא הוזק? נפל? נשבר לו משהו?  חַיָּב בְּנִזְקוֹ. איך יודעים כמה הוא חייב לשלם?   הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ, וְאֶת הַזְּכוּכִית, למה אדם מחביא קוצים וזכוכיות? הוא שומר אותם או רוצה שהוא רוצה שלא יגעו בהם? קוץ זה לא דבר יקר וגם לא זכוכית. שיזרוק אותם לפח וזהו, לא? וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים, אם יש לו גדר, למה הוא צריך להוסיף קוצים? אם אין לו גדר, האם הקוצים עוזרים? וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מה קרה לגדר? מי הפיל אותה? האם היא נבנתה לא טוב ולכן נפלה? וְהֻזְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים,  חַיָּב בְּנִזְקָן: איך יודעים כמה הוא חייב לשלם?   הצעות להסבר המשנה: חלק א -  המקרה: מי ששפך מים לרשות הרבים (שטף את הבית, ואת הדלי עם המים שפך ברחוב. וזה דבר שכולם עושים שם). ועבר אחר, החליק במים ונפצע.  הדין: מי ששפך את המים – חייב לשלם לאדם שנפצע, או על החפץ שנשבר למי שהחליק. חלק ב - המקרה: מי ששם באדמה ברחוב קוצים או זכוכית (אבל לא כיסה אותם כמו שצריך), או שעשה גדר לחצר שלו מקוצים, ומישהו עבר שם ונפצע, או יש נזק לחפצים שלו (החולצה נקרעה...)  הדין: מי ששם את הדברים (למרות שזה היה מקובל לעשות דברים כאלו באותו מקום), חייב לשלם למי שנפגע על הנזקים שלו.
  • לימוד מקורות נלווים למשנה:
מקור 1: תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ל עמוד א   תנו רבנן: חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים, כדי שלא יעכב המחרישה. רב ששת שדי להו בנורא. רבא שדי להו בדגלת. אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר: מילי דאבות. ואמרי לה: מילי דברכות.   הגמרא מספרת מה עשו חכמים שרצו למנוע נזקים מהקוצים או הזכוכיות שלהם. דברים שלא היו חייבים לעשות על פי ההלכה, אבל הם עשו אותם, כי  רצו להיות מאוד זהירים, ולא שאלי מישהו יפגע בגללם:
  1. היו קוברים את הזכוכית בתוך השדה שלהם בעומק כזה, שגם אם עברו שם עם המחרשה - המחרשה לא תגיע לזכוכית, ותעלה את הזכוכית על האדמה, ומישהו עלול להיפגע ממנה.
  2. רב ששת היה שורף את הקוצים. ולא זורק אותם.
  3. רבא זרק אותם לנהר עמוק (לחידקל), כך שאין סיכוי שמישהו יפגע מהם.
  המשך הגמרא:  מה צריך לעשות אדם שרוצה להיות "חסיד" - צדיק? תשובות:
  1. רב יהודה: שיקפיד על דברים שעלולים להזיק (גם אם הוא לא חייב).
  2. רבא: שיקיים את האמור במשניות מסכת אבות.
  3. יש אומרים: שיקיים את האמור במסכת ברכות, כלומר יקפיד על הברכות שהוא מברך לפני ואחרי האכילה.
מקור 2: המהרש"א חידושי אגדות בבא קמא דף ל עמוד ב   חסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על צד היותר טוב כמאמרם פ"ק דע"ז במעלות הטוב עשרה דברים זהירות מביאה לידי זריזות כו' וחשיב למעלה עליונה חסידות מביאה לידי רוח הקודש ולפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג' חלקים דהיינו טוב לשמים. וטוב לבריות. וטוב לעצמו. קאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות ורבא קאמר דלקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות ואמרי לה דלקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים וכל אחד מהני אמוראי נקט כל א' מהני ג' מיני חלוקים במעשים טובים של אדם.   הרב שמואל איידלס מסביר את שלושת הדברים:  "חסיד" זה אדם שרוצה להיות יותר טוב ממה שהוא חייב, בשלשת התחומים הבאים הוא צריך להתנהג כחסיד:  א. טוב לשמים – שיגיד תודה לקב"ה – שיקפיד לברך. ב. טוב לבריות – טוב לאנשים – ולכן צריך להיזהר מאוד שלא לפגוע בהם – על ידי שיקפיד על הנזיקין. ג. טוב לעצמו – שילמד איך להתנהג מהאבות – אברהם יצחק ויעקב.  כל אחד מהאמוראים אמר דבר אחד משלושת הדברים שאדם חסיד צריך לעשות.  מקור 3: ערוך השולחן חו"מ תטו: ב אבל בחצירו כשהטיל קוצים ושברי זכוכית והוזק בהן אחר פטור כדין בור ברשותו וממדת חסידות הוא שאפילו בחצירו יצניע אדם קוציו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבא מהם תקלה כגון להשליכם לנהר או ישרפם או יצניעם בשדה תחת הקרקע למטה ממקום המחרשה וכך היו עושים חסידים הראשונים [ב"ק ל'.] דאע"ג שא"א למחות בו דבשלו עושה סוף סוף גורם נזק לרבים דהרבה אנשים הולכים לחצירו ויתנזקו ובזה וכיוצא בזה אמרו חז"ל [שם] האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין: הרב יחיאל מיכאל אפשטיין מעיר שהדיון במשנה היה על רשות הרבים, שכתוצאה מהשימוש בה האדם הזיק. אבל לכאורה בתוך ביתו של אדם, או בתוך חצרו – אין צורך להיזהר שאחרים יוזקו. מחדש הרב אפשטיין שגם ברשות היחיד, האדם צריך להיזהר שלא יוזקו אנשים שיכנסו לתוך ביתו. דוגמה לימינו: החזקת כלב נושך בחצר שהשכן יכול להכנס אליה. השארת מדורה דולקת בפינת מדורה, בחצר הפרטית.    משנה מסכת בבא קמא פרק שלישי משנה ג
יסודות תורה שבעל פה מושגי תוכן אוצר מילים, קריאה והיגוי מבנה פרשנות והיסק ערכים ורלוונטיות
מחלוקת ניסוח כלל הבנה שהמשנה יכולה להלמד בשני פנים: כמחלוקת או כפרט וכלל תהליך הכנת הזבל ברשות הרבים / ברשות היחיד סיקול שדות תבן קש  מקלקלין גלל זבלים כל הקודם זוכה חלוקת המשנה לשני חלקים: רישא (מחלוקת) סיפא לשם מה נועדה ההוצאה לרשות הרבים ברישא יש מקרה ועליו נאמרו שני דינים (חייב, הקודם בו - זכה) מה חידש רבן שמעון בן גמליאל (שלפי חכמים זכה רק בשבח, לפי רשב"ג יכול להשתמש כבר מההתחלה בזבל בעצמו) אדם לקח חפץ הפקר שנמצא ברשות הרבים והוא יהיה חייב אם הזיק אך מאידך זה שלו ויהיה אסור לקחת ממנו.
  • ציטוט המשנה:
הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה.   רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל הַמְּקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה.   הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ:   במשנה מובאת מחלוקת בין תנא קמא לרשב"ג במקרה שאדם הניח תקלה ברשות הרבים ורוצה להרוויח מההנחה, מה הקנס שמושת עליו על הפגיעה במרחב הציבורי, והאם הוא חייב בנזק גם כשהוציא ברשות.
  • חלוקת המשנה לקטעי משנה: 
רישא:
כותרת אומר מקרה דין טעם
מוציא תבן וקש לרשות הרבים על מנת שיהפכו ל'זבל' תנא קמא הוזק בהם אחר חייב בנזקו כדין 'בור'
כל הקודם בהן זכה כדין הפקר, זוכה רק בשבח
רשב"ג הוזק בהם אחר חייב לשלם כדין בור
כל הקודם - זכה כדין הפקר גמור – זוכה גם בגוף הקש והתבן, לא רק ב'זבל'
  הערה חשובה:  לפי שיטת רש"י בסוגיה מדובר על מחלוקת בין רשב"ג לתנא קמא. ניתן גם להבין את המשנה שתנא קמא ורשב"ג לא חלוקים, ורשב"ג רק מנסח כלל. בטבלה הזו אני מסביר לפי שיטת רש"י, בהמשך ניתן לחלק את המשנה ל-3 חלקים, כאשר דברי רשב"ג הם כלל. סיפא: הופך גלל ברשות הרבים, ולא התכוון לזכות בו - ומישהו אחר הוזק - חייב בנזקו.
  • לימוד המשנה עצמה
אתגרים באדום. הצעות בתכלת. הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, מי הרשה לאדם להוציא את התבן והקש שלו לרשות הרבים? מה זה תבן? מה זה קש? למה הוא צריך להוציא את זה לרשות הרבים? האם ככה מכינים זבל אורגני? זה היה דבר מקובל אז? למה שאחרים לא יקחו לו את זה?  וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, במה הוא הוזק? שזה היה מסריח? או שזה גרם להחלקה ולנפילה? חַיָּב בְּנִזְקוֹ, כלומר, האדם שהוציא את התבן והקש – זה עדיין שייך לו ולכן הוא מתחייב בנזק, אם נגרם. וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. מה זה כל הקודם זוכה? אם אדם אחר זוכה בזה, למה יש מישהו שמתחייב? זה שייך למניח או לא?   רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל הַמְּקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, זה נשמע שרשב"ג אומר בדיוק אותו דבר כמו התנא הראשון. מה החידוש כאן?  חַיָּבִין לְשַׁלֵּם,  וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. זה נשמע שרשב"ג אומר בדיוק אותו דבר כמו התנא הראשון. מה החידוש כאן?    הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, לא ברור מה הוא עשה לגלל? מה זה גלל בכלל? ולמה לו להפוך את הגלל? האם ההפיכה הזו גורמת ל'גלל' להיות שייך לאדם שנגע בו? וכי אדם שנוגע בחפץ שסתם מונח ברשות הרבים – הופך להיות בעל החפץ?  וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ:   רקע להסבר המשנה: באותה תקופה, אנשים היו רגילים לשים את הקש - העשבים והלכלוך שהיה להם בחצר - על השביל, כדי שאנשים ידרכו על זה. וזה הפך את הזבל לזבל טוב יותר בשביל הצמחים. (כאשר הזבל היה מוכן על השביל, אחרי שדרכו עליו מספיק, היו אוספים אותו, ושמים אותו בתור זבל לעצים בשדה). למרות שזה היה מקובל (הרבה אנשים עשו את זה) - חכמים אמרו שאסור לעשות את זה, ונתנו עונש - קנס - למי שכן עשה את זה.   מקרה 1: מי שהוציא את הקש והתבן (העשבים) שלו לרשות הרבים, ומישהו נפגע בגלל זה. הדין:
  1. מי ששם את העשבים - צריך לשלם למי שנפגע, את הנזק שלו.
  2. בתור עונש – בתור קנס – למי ששם את הקש והתבן ברשות הרבים, למרות שחכמים אמרו שאסור – מותר למי שרוצה לקחת את הקש והתבן לעצמו.  והלוקח לא נקרא גנב.
יש לשים לב לפי רש"י – מדובר רק על האפשרות לקחת את הזבל – ולא את התבן והקש.    המקרה (הכלל): האומר: רבן שמעון בן גמליאל. הכלל: כל מי שעשה דבר שמקלקל את רשות הרבים, גורם לרשות הרבים להיות מקום מסוכן. ובגללו קרה משהו. הדין: מי גרם לסכנה – צריך לשלם למי שנפגע ממנה.  וגם נותנים קנס – עונש – למי ששם ברשות הרבים דבר שמסכן אחרים – שלכל אחד מותר לקחת את מה שהניח. (עונש כפול. מצד אחד אומרים לו – זה החפץ שלך – תשלם על הנזק שעשה. ומצד שני אומרים – מותר לכל אחד לקחת מה ששמת – כאילו זה לא של אף לא אחד). יש לשים לב שלשיטת רשב"ג כל אדם יכול לקחת את התבן והקש לעצמו, עוד לפני שנהפך לזבל.   מקרה 3: אדם שהוציא את הגלל - את הזבל של החיות שלו לרשות הרבים (כדי שידרכו על הזבל, וכך יהפוך לזבל יותר טוב). ואדם נפגע מהזבל.  הדין: מי ששם את הזבל צריך לשלם למי שנפגע ממנו.
  • לימוד המקורות הנלווים
מקור 1: תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נ, עמוד ב ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לרה"ר מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה"ר ומצאו חסיד אחד אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך לגלג עליו גלימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך: מקור 2: רש"י שם לרשות שלך - רשות הרבים כל ימיו הוא שלו: רשות שאינה שלך - שמא אתה עתיד למוכרה:   מי אמר את המשנה שלנו? תשובה: אפשרות א': לא רבי יהודה אמר את המשנה. כי רבי יהודה אומר שבתקופה שבה רגילים להוציא את הזבל מהרפת לרכוב, כדי שהאנשים והחיות שעוברות ברחוב, ידרכו על הזבל, ויהפכו אותו ליותר טוב, מותר להוציא את הזבל ולשים אותו ברחוב לשלושים ימים. ואם זה מותר, אז למה שרבי יהודה יגיד מה שכתוב במשנה שלנו, שאם הזיק – צריך לשלם את הנזק? לכן כנראה לא רבי יהודה אמר את המשנה. אפשרות ב': אפשר להגיד שרבי יהודה כן אמר את המשנה שלנו. כי אומנם רבי יהודה מרשה להוציא את הזבל לרחוב. אבל כן אומר שמי שמוציא את הזבל לרחוב, צריך לדעת שאם הזבל עשה נזקים למישהו, בעל הזבל צריך לשלם לו את הנזק.   הציגו את המפגש והשיח בין בעל השדה לחסיד סיפור בגמרא: ההלכה: אסור "לסקל" – להוציא אבנים מהשדה (שמפריעות לצמחים לגדול) לרחוב – לרשות הרבים. הסיפור: מעשה באדם שהוציא אבנים מהשדה שלו, וזרק אותם ברשות הרבים. עבר שם חסיד אחד, ואמר לו: "טיפש אחד, למה אתה מוציא אבנים ממקום שלא שייך לך (הכוונה לשדה של אותו האדם), וזורק אותם במקום שכן שייך לך (הכוונה לרשות הרבים). צחק אותו אדם ואמר לעצמו "השדה שייכת לי, הוא מדבר שטויות שאומר שהשדה לא שלי, ודווקא הרחוב הוא הבית שלי". עברה תקופה, ובעל השדה נעשה עני, מכר את השדה שלו, ועבר לגור ברחוב. נתקל באבנים שהוא בעצמו זרק לרחוב, ונפגע מהם. אמר "צדק אותו חסיד. הנה השדה  שהייתה שלי – כבר לא שלי. ואת האבנים שזרקתי ממנה זרקתי למקום שבו אני גר היום, והאבנים שזרקתי מפריעות לי ברחוב. מה המסר שאנחנו לומדים ממעשה זה? מה אנחנו לוקחים לעצמינו ממעשה זה? משנה מסכת בבא קמא פרק שלישי משנה ו  
יסודות תורה שבעל פה מושגי תוכן אוצר מילים, קריאה והיגוי מבנה פרשנות והיסק ערכים ורלוונטיות
אוקימתא (הסתייגות של הגמרא מהנאמר במשנה והעמדתה במקרה אחר מהמפורש במשנה) רבנו חננאל (מבוא לתקופת הגאונים, ומפרשי התלמוד הבבלי) בין השמשות קבלת שבת מהלכין  רצין  שלושה מקרים שלהם דין משותף הבנת המשנה כפשוטה לא נכונה, עליי להיעזר בגמרא כדי להבין את המשנה ולפסוק הלכה מהי מטרת הריצה
  • ציטוט המשנה
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים,   וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:
  • חלוקת המשנה לקטעי משנה 
אפשר לקרוא את המשנה בצורה כזו שבמשנה יש כותרת ושני מקרים. כותרת: שניים שהיו מהלכין (כיצד? בשתי אפשרויות), אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין (ופגעו זה בזה תוך כדי תנועה).  עם זאת, יש אפשרות לקריאה אחרת שעולה מרש"י בדף מח עמוד א ד"ה "חייבין": "והא דתנן בהמניח: 'שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין, ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישני'. לפי רש"י, במשנה שלושה מקרים ללא כותרת. יתכן שתתעורר שאלה, והמורה יכול ללמד שיש במשנה שתי אפשרויות / שלוש אפשרויות, או לפתוח לדיון ולתת לתלמידים למצוא כמה מקרים יש במשנה לפי הבנתם. אפשרות א: שנים שהלכו בדרך:  או אחד רץ ואחד הלך או שניהם רצו   אפשרות ב: שנים שהלכו בדרך אחד מול השני או אחד רץ ואחד הלך או ששניהם רצו בשלושת (או בשני) המקרים: כאשר הזיקו זה את זה – שניהם פטורים.
  • לימוד המשנה עצמה
אתגרים באדום. הצעות בתכלת.   שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מה הבעיה בזה? שילכו אחד ליד השני, לא צריך דווקא להכנס אחד בשני..., האם זו כותרת או לא (ראו הצעה בשלב ב)  אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, זה תמיד קורה, שיש מי שממהר ויש מי שלא.  אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים,    וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין: למה שניהם פטורים? זה שרץ היה צריך לשים לב יותר לזה שהוא רץ ולא לפגוע באף אחד, לא? באמת הגמרא תסביר כמו מי ששאל את השאלות הללו.   הסבר המשנה: המשנה קובעת כי לרוץ ברחוב , זה נקרא "שימוש סביר" התנהגות הגיונית ברחוב. לכן - המקרים:  אם: א. שניים הלכו ברחוב. או: ב. אחד רץ, ואחד הולך. או:  שניהם רצו. והם נתקעו אחד בשני, ועשו נזק אחד לשני: הדין: לא צריכים לשלם אחד לשני על הנזקים שעשו אחד לשני. כי מותר לרוץ ברחוב...
  • לימוד המקורות הנלווים
מקור 1: תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף לב, א-ב אחד רץ ואחד מהלך פטור בד"א בע"ש בין השמשות אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב שניהם רצין אפי' בחול פטורין כאאמר מר ומודה איסי בע"ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות בע"ש מאי ברשות איכא כבכדר' חנינא דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה:   הגמרא שואלת: "במה דברים אמורים?" באיזה מקרה מדובר במשנה? תשובת הגמרא: המשנה מדברת רק על שנים שרצו בערב שבת, ואז מותר לרוץ ברחוב, כדי להספיק להתכונן לשבת. אבל בשאר הימים – מי שרץ ברחוב הוא לא  בסדר,(הוא עושה שימוש לא סביר ברחוב). ולכן: 
המקרה הדין
1 אחד רץ ופגע באדם שהולך חייב לשלם להולך את הנזק
2 שניהם רצים, והזיקו אחד לשני שניהם לא ישלמו (פטורים(
  שאלה: ממשיכה הגמרא ושואלת: בשביל מה מותר לרוץ בשקיעה לפני שבת? (בין השמשות). תשובה: רצים לקבל את השבת. שאלה: מה אומרים כאשר מקבלים את השבת? תשובות: א. רבי חנינא היה אומר: "בואו ונצא לקראת כלה מלכתא" (הכלה המלכה) ב. יש אומרים שרבי חנינא אמר: "לקראת שבת כלה מלכא". ג. רבי ינאי  היה מתעטף בטלית, ואומר "בואי כלה, בואי כלה". (היסוד לפיוט 'לכה דודי לקראת כלה')   מקור 2: רבנו חננאל  על מסכת בבא קמא דף לב, א מאי ברשות פי' ברשות מצוה כר' חנינא דהוה מרקד ואזיל ואמר בואו ונצא לקראת כלה ואמרי לה לקראת מלכה.   רבנו חננאל מסביר באיזו "רשות" מדובר במילים "מפני שרץ ברשות".  מאי ברשות? פירוש ברשות מצוה כר' חנינא   דהוה מרקד ואזיל ואמר בואו ונצא לקראת כלה                                         ואמרי לה לקראת מלכה. "רשות מצוה" – מאחר שמותר לרוץ בערב שבת לצורכי מצווה – השבת, לכן הרץ שפגע יהיה פטור.   מקור 3: שיטת הרמב"ם בסוגיה (מופיע בספר הישן ובאורייתא על התלמוד הבבלי)
הזמן המקרה הדין הטעם
1 ביום חול אחד רץ ואחד הולך הרץ משלם להולך כי הרץ מתנהג בצורה שונה ממה שמקובל ברחוב
2 בערב שבת אחד רץ ואחד הולך הרץ פטור – לא חייב לשלם כי לפני שבת מותר לרוץ לקבל את השבת
3 בכל יום, כולל ערב שבת שניהם רצים שניהם לא משלמים אחד לשני שניהם עשו דבר שונה מהמקובל ברחוב
  בחלקו השני של הנושא 'בין אדם לחברו", נלמד משניות ממסכת בבא בתרא, תחילת המסכת עוסקת בדיני שותפים והלכות שכנים. המשניות מפרק שני במסכת עוסקות במגבלות המוטלות על אדם בנוגע לשימושים שונים בשטח ששייך לו. המסר של מגבלות אילו הוא שלמרות שהשטח שלו, על האדם להיות מודע להשלכות הסביבתיות של מעשיו, ולהימנע מפגיעה ישירה או עקיפה בשכניו או בסביבה כולה.     משנה מסכת בבא בתרא פרק שני משנה ג  
יסודות תורה שבעל פה מושגי תוכן אוצר מילים, קריאה והיגוי מבנה פרשנות והיסק ערכים ורלוונטיות
חתם סופר ערוך השולחן הבדל מהותי בפרשנות בין רישא לסיפא תינוקות של בית רבן השתלשלות תקנת בתי הספר חידוש רבי יהושע בן גמלא חתם סופר ריאליה משנאית: חצר חנות נכנסים יוצאים עושה כלים פטיש ריחים תינוקות שוק לישן למחות זיהוי חלקי המשנה:  שלשה חלקים למשנה מה ההבדל בין כניסה ויציאה  לחנות לבין עושה כלים – לכאורה הרעש יותר גדול. תקנת בתי הספר בזמן הקדום שימוש בשטח השייך לך הפרעה לשכן פגיעה עקיפה חשיבות לימוד תורה של תינוקות של בית רבן
  • ציטוט המשנה
  חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר, יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וּמִקּוֹל הַיּוֹצְאִין.   אֲבָל עוֹשֶׂה כֵּלִים, יוֹצֵא וּמוֹכֵר בְּתוֹךְ הַשּׁוּק.   אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן, לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, וְלֹא מִקּוֹל הָרֵחַיִם, וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת:
  • חלוקת המשנה לקטעי משנה 
רישא: חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר, יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ:  "אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וּמִקּוֹל הַיּוֹצְאִין".    סיפא: אֲבָל עוֹשֶׂה כֵלִים, יוֹצֵא וּמוֹכֵר בְּתוֹךְ הַשּׁוּק,  אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ:  "אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן, לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, וְלֹא מִקּוֹל  הָרֵחַיִם, וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת":   *על פניו נראה כי יש סתירה בין הרישא לסיפא
  • לימוד המשנה עצמה
אתגרים באדום. הצעות בתכלת.   חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר, מה הכוונה 'חנות' שבחצר? למי היא שייכת? לבעל החצר, או למישהו אחר? אם זה מישהו אחר, מה הוא פותח חנות בחצר אחרת? צריך להסביר את הריאליה בצורה ברורה. אנשים הקימו בתי מלאכה פרטיים בתוך חצר משותפת. בבית המלאכה שנמצא בחצר הוא לא אמור למכור, אלא בחוץ, בשוק. יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: מי רוצה למחות בידו? כמובן שמדובר על מספר אנשים שיכולים למחות ביד בעל המלאכה, כל אלו שמשמשים בחצר למטרת מגורים. אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וּמִקּוֹל הַיּוֹצְאִין. נו, אז מה אם אתה לא יכול לישון? זה מקום שאמורים לעבוד בו, לא רק לישון. התשובה הברורה היא שמקובל היה לעבוד בחצר, אבל לא למכור. את המכירה ביצעו בחוץ, בשוק. ולכן זה הגיוני שהטענה שהקונים מפריעים לישון, היא נכונה ומוצדקת.   אֲבָל עוֹשֶׂה כֵּלִים, מי עושה כלים? הכוונה לשטיפת כלים או למשהו אחר? עושה כלים – פירושו מכין כלים, יוצר, קרמיקה או כלי זכוכית. שמשותף לאותם דיירי החצר. יוֹצֵא וּמוֹכֵר בְּתוֹךְ הַשּׁוּק. כמו שביארנו, שמותר להכין בחצר ולמכור בשוק.   אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: לכאורה אותו השותף לדירה פתאום לא יכול לטעון שמפריע לו הרעש, למה? מכיוון שהשימושים להלן הם שימושים מקובלים בחצר, אי אפשר לטעון להזקה באמצעות רעש. אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן, לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, של הנפח וְלֹא מִקּוֹל הָרֵחַיִם, של הטוחן וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת: שלומדים קריאה, כתיבה או תורה.
  • לימוד המקורות הנלווים
מקור 1: תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף כ עמוד ב עד דף כא עמוד א   מ"ש רישא ומ"ש סיפא [...] אמר רבא אסיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך בדאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש (דברים יא, יט) ולמדתם אותם ולמדתם אתם גהתקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז דומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע   הגמרא מנמקת מדוע שונה הדין ברישא מאשר בסיפא, ברישא נראה שאפשר למחות בידו של 'עושה הכלים' להכניס לקוחות לתוך החצר ובסיפר נראה שמותר להכניס תינוקות לבוא ללמוד תורה בבית שבתוך החצר. רבא מסביר שמדובר על תינוקות של בית רבן, כלומר על ילדים קטנים שבאים ללמוד תורה ולכן מותר להם להכנס לחצר. בהמשך הגמרא מרחיבה ומבארת מה היה לפני שרבי יהושע בן גמלא תיקן את בתי הספר המוכרים לאמוראים:   מקור 2:  חתם סופר על בבא בתרא כא עמוד א דכבר הי' מלמדי תינוקת מימות עולם למי שיש לו אב. אך בשאר אז דרשי ולמדתם אתם. ולא הי' החיוב מוטל על הציבור אלא על האב או על עצמו. מכ"ש ששום יחיד לא התחייב לסבול ריבוי דרך וקול תינוקות והאב ימציא לבניו מקום שיפוייסו השכני' לסבול אך משתיקנו יהושע ב"ג והוטל על הציבור א"כ ה"ה על כל יחיד אפי' מי שאין לו בן היטל חיובו של בן זה לסייעו לאביו או להציבור להניחו לגור בשכונתו.   הרב משה סופר, בעל ה'חתם סופר' טוען שהתקנה של ר' יהושע בן גמלא היא שמותר לקיים תלמודי תורה בכל מקום, גם בחצר משותפת. ולא צריך להחשב ב"רעש" שהתינוקות עושים כשלומדים. ולכן כל יחיד ויחיד יכול לארגן תלמוד תורה בחצרו. מקור 3:  ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמה סעיפים ט-י מכריחין כל אנשי העיר לעשות תלמוד תורה, להושיב מלמדים ללמד תינוקות בני עניים ויתומים. וכופין על זה, שכל אחד יתן על זה נדבה או מקופת הקהל [...] וכן נהגו בכל תפוצות ישראל שיהא להם בתי תלמוד תורה, והולכין לשם בני עניים ויתומים, ומשגיחים עליהם להאכילם ולהלבישם עד שיגדלו בשנים. ואז המסוגל לתורה – מחזקין אותו ללימוד. ואותם שאינם מסוגלים – נותנים אותם לבעלי מלאכות ללמדם אומנות. הרב אפשטיין, מסביר שתקנתו של ר' יהושע בן גמלא מתקיימת עד היום. בכל מקום ומקום ובכל קהילה וקהילה מקיימים את התקנה ובונים מסגרת חינוכית לטובת התלמידים הצעירים.   משנה מסכת בבא בתרא פרק שני משנה ז  
יסודות תורה שבעל פה מושגי תוכן אוצר מילים, קריאה והיגוי מבנה פרשנות והיסק ערכים ורלוונטיות
דיני הרחקה רמב"ן חתם סופר הרחקה מן העיר מבנה העיר – כניסה ומרחב כניסה חרוב שקמה אילן סרק  עץ לעומת אילן לשון משנה ולשון מקרא 25 אמה כלל סוגים שונים מחלוקת הבנה של דברי אבא שאול, על מה הוא חולק בדיוק פגיעה ביופי של העיר נחשב כפגיעה ממשית היזק באמצעות נטיעה חשיבות ליופי החיצוני ערך היופי הציבורי חשיבות הנוי דווקא בארץ ישראל חשיבות המגורים בארץ ישראל
  • ציטוט המשנה
מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה,  וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה חֲמִשִּׁים אַמָּה.  אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּל אִילַן סְרָק חֲמִשִּׁים אַמָּה. 
  • חלוקת המשנה לקטעי משנה 
  כלל: מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה,  הסתייגות: וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה חֲמִשִּׁים אַמָּה.  מחלוקת: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּל אִילַן סְרָק חֲמִשִּׁים אַמָּה. 
  • לימוד המשנה עצמה
  מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן על איזה אילן מדובר? האם יש הבדל בין עץ לאילן? האילן הוא אילן סרק. בלשון המשנה קוראים לעץ – בשם 'אילן', בימינו קוראים לזה 'עץ'. זה לא נכון להגיד ש'אילן' הוא עץ פרי ו'עץ' הוא עץ סרק. שניהם אותו הדבר, אילן בלשון משנה ועץ בלשון המקרא. מִן הָעִיר איך קובעים איפה נגמרת העיר?  עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, כמה זה אמה? ההפרעה של האילן לעיר היא לא הפרעה ממשית, אלא הפרעה של נוי. אם יש לי שטח סמוך לעיר, אסור לי לטעת בו אילנות סרק (ללא פירות) שפוגעים ביופי הכניסה לעיר. וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה חֲמִשִּׁים אַמָּה. מה מיוחד בחרוב ובשקמה? כיון שיש להם נוף (ענפים) מרובים, הם פוגעים יותר בנוף של הכניסה לעיר. יש פירוש שמסביר לחרוב ושקמה – בפריחתן – עושים ריח רע. וזו לא רק פגיעה בנוף, אלא גם פגיעה בזיהום האוויר. (הרב פליקס) אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּל אִילַן סְרָק חֲמִשִּׁים אַמָּה. כלומר, הוא חולק על דברי התנא הראשון (תנא קמא) ואומר שצריך להרחיק 50 אמה ולא 25.
  • לימוד המקורות הנלווים
  המקורות מסבירים את הסיבה מדוע צריך להרחיק את האילן מן העיר:   מקור 1: תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כד עמוד ב מאי טעמא [מה הטעם שצריך להרחיק את האילן מן העיר]? אמר עולא: משום נויי העיר. כלומר, הבעיה היא שזה לא יפה לטעת עצים צמודים לעיר.   מקור 2: רש"י על מסכת בבא בתרא דף כד עמוד ב 'מרחיקין את האילן מן העיר' –  בגמרא מפרש משום נויי העיר, לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה. כלומר, הבעיה היא שצריך לעשות מרחב ללא עצים, בכניסה לעיר, כדי הכניסה תהיה משמעותית ויפה.   מקור 3: הרב משה בבן נחמן, חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף כד,ב עולא דמשום נויי העיר הוא פשיטא לי' שאין תקנה זו אלא בא"י אבל בח"ל אין מן הדין שיעכב ולא תקנו בה כלום הלואי שתנול בפני יושביה וכיון שכן תיפוק לי' משום שאין עושין מגרש שדה ואעולא מקשינן ולא אגופה דמתני' וכן כתב רש"י ז"ל הטעם שאין תפארת א"י ש"מ לא יאמרו דבר זה אלא בארץ ישראל. הרמב"ן מסביר שהחידוש הגדול הוא שכל הדין הזה מתקיים רק בערים בארץ ישראל, כיוון שבחוץ לארץ – אין לנו צורך להקפיד על היופי שלה. מקור 4: הרב משה סופר, חתם סופר, מסכת בבא בתרא דף כד,ב אמר עולא משום נוי. עיין רמב"ן... דחוץ לארץ תינוול ותינוול. פירוש והלוואי יעזבו יושביה ויתיישבו בארץ ישראל. הרב משה סופר מסביר את דברי הרמב"ן ואומר שכוונתו של הרמב"ן היא שעדיף שתושבי חו"ל היהודים יעזבו אותה ויתיישבו בארץ ישראל ולכן אין צורך להשקיע או למחות ביופי של הערים בחו"ל.   משנה מסכת בבא בתרא פרק שני משנה ח  
יסודות תורה שבעל פה מושגי תוכן אוצר מילים, קריאה והיגוי מבנה פרשנות והיסק ערכים ורלוונטיות
דיני הרחקה רא"ש תקנות וחוקי עזר להרחקה בתוך שלו נזק לציבור בגלל שימוש בשטח שלך גורן גורן קבוע חמישים אמה לכל רוח ניר רישא מציעתא סיפא הבנה של המשפט 'כדי שלא יזיק' – מה מקומו: דין, טעם, ציון מידה פגיעה באמצעות נזק סביבתי  היזק באמצעות נטיעה נזק לסביבה שנגרם כתוצאה מעבודה בשטח פרטי השתדלות בכדי שלא יזיק
  • ציטוט המשנה
  מַרְחִיקִין גֹּרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה.   לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ;   וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק:
  • חלוקת המשנה לקטעי משנה 
  רישא: מַרְחִיקִין גֹּרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה.   מציעתא: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ; סיפא: וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק:
  • לימוד המשנה עצמה
  מַרְחִיקִין מי מרחיק? למה צריך להרחיק? מי שרוצה להקים גורן קבוע – צריך להרחיק, כי זה מפריע לעיר. גֹּרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. מה זה אמה? למה צריך להרחיק דווקא חמישים אמה? אמה זו מידת מרחק קבועה, כחצי מטר. מטרת ההרחקה היא לגרום שלא יהיה נזק לסביבה. איזה נזק יש כתוצאה מהגורן הקבוע? הנזק הוא העפת מוץ, יכול לגרום לשריפות אבל גם לנזקים בעיניים או ללכלוך מתמשך באוויר.   לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, מדוע אדם לא יכול לעשות גורן קבוע בשטח שלו, הרי זה שלו וזכותו? למרות שזה המקום שלו, הוא צריך להתחשב בסביבה הקרובה. הגורן הקבוע גורם לנזק מתמשך. האם יכול להקים גורן לא קבוע? כן. אם זה לתקופה מסוימת, לשעת הקציר – בהחלט אפשר להקים גורן, אחרת, איך אפשר להתקיים. אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ; ההרחקה הזו מאפשרת להקים בתוך שטח פרטי גורן קבוע.   וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ, מה זה נטיעותיו של חברו? מה זה נירו? הנטיעות – זה פרדס, או בוסתן, הניר זה שדה חרוש. לא כתוב במשנה מה צריך להרחיק, מה הכוונה אם כן? צריך להרחיק כל דבר, אם זה גורן, אם זה עבודה מסויימת שמזיקה לנטיעות או לשדות. כאן המשנה לא כתבה מה צריך להרחיק, אלא כל דבר צריך להרחיק, אם גורם לנזק. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק: האם זה מרחק (כמו חמישים אמה)? או סיבה וטעם להרחקה? אפשר להבין כך ואפשר להבין כך. או שהכוונה היא שירחיק כדי שלא יזיק, או שירחיק עד מרחק שלא מזיק. השורה התחתונה זהה: אסור להזיק לנטיעות ולניר, בכל צורה שהיא, גם אם אתה עובד בתוך שטח פרטי.
  • לימוד המקורות הנלווים
  המקור מסביר את דברי המשנה, מדוע לפעמים מצוין השיעור להרחקה ולפעמים לא מצוין השיעור. מקור 1: רבנו אשר, שו"ת הרא"ש, כלל קח סימן י   והמדקדק בפרק 'לא יחפור', דשיערו חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק. והיכא [והיכן] שידוע קצב וסכום [שיעור] עד היכן ראוי להזיק, כתבו השיעורים, והיכא [והיכן] שאין ידוע, כתבו בכדי שלא יזיק. כדתנן: "ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק". כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו. הרא"ש מדוע לעיתים כתבו חכמים שיעור עד היכן צריך להרחיק, ולעיתים כתבו באופן כללי "כדי שלא יזיק, לדבריו אם ידעו חכמים להגדיר את השיעור המזיק להרחקה – הם ציינו אותו בפירוש במשנה. אם לא, הם העדיפו להגיד 'בכדי שלא יזיק' – כדי שאדם ידע שצריך לעשות השתדלות כדי לא להזיק. 

שאלות חזרה נושא ז’- בין אדם לחברו

תורה שבעל פה שאלות חזרה ב'מעגלי המשנה' שאלון מס' 5381 נושא ז' – בין אדם לחברו זהירות מפגיעה בממון האחר ובמרחב הציבורי מבוא: 
  1. מקור איסור עשיית נזק - אין פסוק מיוחד בתורה בו כתוב שאסור להזיק. הרמב"ם בספר המצוות לומד את איסור עשיית נזק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך" – הסבר כיצד לומדים אנחנו את איסור עשיית נזק ממצווה זו.
  2. אמרו בספרי: "אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה". הסבר מדוע היא מצווה כל גדול בתורה?
  3. מהי ההנהגה הראויה להתנהגות האדם?
  4. הרב קוק קורא למצוות ו"אהבת לרעך כמוך" – "אהבת כל המעשים". ומגדיר את המצווה "אהבה מעשית". הסבר את דבריו. 
  בבא קמא פרק ג משנה א הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ פָּטוּר וְאִם הֻזַּק בָּהּ בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם אוֹ שֶׁלָּקָה בַחֲרָסֶיהָ חַיָּב רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּמִתְכַּוֵּן חַיָּב בְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן פָּטוּר.
  1. כתוב את שתי המילים האחרונות ברישא של המשנה, והסבר על פי מה קבעת שהרישא מסתיימת במלים אלו?
  2. העתק למחברתך רק את המקרה הראשון שבמשנה, וכתוב נימוק אחד לדין במקרה זה.
  3. כתבו בלשונך בפירוט את המקרה השני ברישא של המשנה.
  בבא קמא פרק ג משנה א [דגמא נוספת]
  1. "המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור". 
שואלת הגמרא מאי טעמא? ומביאה שלוש תשובות.
  1. כתוב תשובה אחת של אמוראי בבל.
  2. מה השיבו אמוראי ארץ ישראל [הכי אמרי במערבא]
  1. "נשברה כדו ברשות הרבים, והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה". 
במקרה זה נחלקו תנא קמא ורבי יהודה מה הדין.
  1. הסבר את המושג "בור ברשות הרבים".
  2. השלם את הטבלה הבאה
        החולקים               הדין               הטעם
תנא קמא
רבי יהודה
 
  1. באיזה מקרה לפי דעת רבי יהודה בעל הכד חייב? ומה הטעם?
בבא קמא פרק ג משנה ב
  1. הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ. הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ, וְאֶת הַזְּכוּכִית, וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים, וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזְּקוּ בָהֶן אֲחֵרִים, חַיָּב בְּנִזְקָן:
  1. כמה חלקים במשנה. ובאיזה מילה מתחיל החלק השני.
  2. מה הטעם שחייב האדם לשלם במקרים שבמשנה ומאיזה דין למדונו חיוב זה מהתורה? 
  1. על פי הגמרא, החסידים הראשונים נזהרו מאוד שרכושם לא יזיק לאחרים.
  1. מהו המעשה שעשו החסידים הראשונים המעיד על הזהירות הזאת? 
  2. על פי הגמרא, כתוב שלוש עצות לאדם שרוצה לנהוג במידת החסידות.
  3. על פי המהרש"א, כל אחת מן העצות האלה מתקֶנת חלק אחד במעשים של האדם.      
       כתוב מהו החלק במעשים של האדם שכל אחת מן העצות האלה מתקנת.   בבא קמא פרק ג משנה ג
  1. הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ.
האם הוצאת זבל לרשות הרבים היא מותרת או אסורה? כתוב שתי דעות ונמק כל אחת מהן.
  1. "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
כָּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. 
  1. הסבר את המלים המדגשות בקו.
  2. כתוב דגמא מהמשנה לאדם שמקלקל את רשות הרבים.
  3. "וכל הקודם בהן זכה" הסבר את הדין ואת הטעם.
  1. בגמרא הובא סיפור על אדם שסיקל אבנים ומצאו חסיד אחד. מה הסיפור מה המסר מסיפור זה?
  בבא קמא פרק ג משנה ו
  1. "שניים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך... והזיקו זה את זה ...".
  1. מה הדין במקרה זה לפי המשנה? ומה הטעם?
  2. באיזה זמן העמידה הגמרא את המקרה "אחד רץ ואחד מהלך"? ומדוע?
  3. מה הדין במקרה זה אם הוזק אחד מהן בחברו? ומה הטעם? [רמב"ם]
  1. כיצד התכוננו וקבלו האמוראים את השבת? ומה למדנו מהנהגה זו?
  בבא בתרא פרק ב משנה ג
  1. לֹא יִפְתַּח אָדָם, חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל צַבָּעִין תַּחַת אוֹצָרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְלֹא רֶפֶת בָּקָר. בֶּאֱמֶת, בְּיַיִן הִתִּירוּ, אֲבָל לֹא רֶפֶת בָּקָר. 
העתק למחברתך את הטבלה שלפניך, והשלם אותה על פי המשנה. בתשובתך ציין את הדין מותר או אסור.
תחת אוצרו של חברו תחת אוצר יין של חברו
פתיחה של חנות נחתומים
פתיחה של חנות צבעים
פתיחה של רשת בקר
 
  1. פתיחה של חנות נחתומים תחת אוצר יין של חברו – נמק את הדין שציינת בטבלה.
  2. "ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל".
מה הייתה התקנה של יהושע בן גמלא? בתשובתך פרט את שני רכיבים בתקנה.   בבא בתרא פרק ב משנה ג [השלמה]
  1. המשנה אוסרת על אדם לפתוח עסק בביתו מתחת לאוצרו של חברו.
  1. כתוב 3 דוגמאות של עסקים שאסור לפתוח מתחת לאוצרו של חברו? ומה הטעם?
  2. באיזה מקרה מותר לשכן לפתוח עסק מתחת לאוצרו של חברו? ומה הטעם?
  1. חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר, יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: "אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וּמִקּוֹל הַיּוֹצְאִין". 
אֲבָל עוֹשֶׂה כֵלִים, יוֹצֵא וּמוֹכֵר בְּתוֹךְ הַשּׁוּק, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: "אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן, לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, וְלֹא מִקּוֹל הָרֵחַיִם, וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת": 
  1. בקטע זה מובאים רישא וסיפא. באיזו מילה מתחילה הסיפא? לפי מה קבעת את תשובתך.
  2. הסבר בלשונך את המקרים בכל חלק.
  3. בין שני חלקי המשנה לכאורה יש קושי – מהו הקושי?
  4. כיצד ניישב את הקושי?
  בבא בתרא פרק ב משנה ז
  1. שנינו במשנה: "מרחיקין את האילן מן העיר"
  1. מה המרחק שצריך להרחיק לחרוב ושקמה ולעץ סרק? [שים לב באחד מהן יש מחלוקת] 
  2. מה הטעם שצריך להרחיק את נטיעת האילנות מהעיר?
  3. הרמב"ן כתב שתקנה זו אינה אלא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ – 
1] מה הטעם בכל מקום?  2] כיצד מסביר החתם סופר את נימקו של הרמב"ן בחוץ לארץ?   בבא בתרא פרק ב משנה ח
  1. שנינו במשנה: מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמישים אמה"
הסבר מהו "גורן קבוע"? ומה הטעם שצריך להרחיק אותה מן העיר? 
  1. "ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו, כדי שלא יזיק"
כתב רבנו אשר: "והיכא שאין ידוע, כתבו "בכדי שלא יזיק"
  1. הסבר את דברי רבנו אשר.
  2. האם לפי דברי רבנו אשר המילים "בכדי שלא יזיק" הם דין או טעם. נמק תשובתך.
  חזרה לעמוד הראשי